מאירי על חולין צ

ניקב הלב לבית חללו שאמרנו במשנה שהיא טרפה כבר ביארנו במשנה שלא סוף דבר לבית חללו הגדול אלא אף לשאר סמפונות שבו וכן זה שביארנו שאם לא ניקב לחלל כשר פירושו בניקב מחמת חולי אבל כל שנמצא בו מחט או קוץ חוששין לנקיבת אבר אחר אפי' לא ניקב אלא לחוץ ולא לחלל אלא אם כן נקב הקוץ לפנינו מדופן הבהמה ונתחב בלב ועודנו לפנינו עובר מן הדופן ללב שאין לחוש בו לנקיבת אבר אחר מן האיברים הפנימיים וכן כתבוה בתוספות בהמסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ וכן בכל אבר פנימי שיאמר בו שניקב מצד לצד פסול לא הצריכו לכך אלא בנקב שמחמת חולי אבל במחט או קוץ אף בלא ניקבו אלא מבחוץ טרפה ואם נמצא בכבד אפי' מבחוץ טרפה וכן בכל האיברים הפנימיים או אפי' בחלל הבהמה אלא שיש חולקים בכל אלו בכל שאפשר לתלות בשום צד כמו שיתבאר למטה:

הקנה כשהוא למטה מן החזה מתפצל לשלשה קנים אחד פורש לריאה והוא הקרוי קנה הריאה והוא שאמרו עליו ניקב הקנה למטה מן החזה הרי הוא כריאה ואחד ללב ואחד לכבד וכל אחד מאלו השלשה נידון כריאה ונקובתן במשהו שהרי בקנה הלב נחלקו רב ושמואל והלכה כרב דאמר במשהו והאחרים הואיל ונאמרו בהם שתי לשונות חד אמר דריאה כריאה ובמשהו דכבדא ככבדא ובשיור כזית סגי וחד אמר דריאה ככבדא ודכבדא כריאה איסור תורה הוא ודנין בו להחמיר ואיזהו קנה הלב שומן היורד כמין קנה לבן בין שתי ערוגות הריאה מן הצד המחובר לחלל הלב לא מן הצד המחובר לצלעות הבהמה ואין אלו בכלל הסמפונות כלל אע"פ שהרבה מפרשים כן ושאף גדולי המחברים בכללם עד שדנין כל הסמפונות כקנה הריאה לטרפם במשהו וכן בסימפונות שבכבד מפני שאף הם מפרשים שסימפונות של כבד בכלל קנה הכבד וזה אי אפשר שהרי לא אמרו בסימפון ריאה שניקב טרפה אלא בניקב לחבירו מפני שחברו קשה כמוהו ואינו מגין אבל ניקב לבשר הריאה הואיל ובשר הריאה רך ומגין כשרה וודאי אף בסמפון הכבד כן ולא עוד אלא שאף סמפונות הכבד שניקבו אחד לחברו כשר שהרי ניטל הכבד אי אפשר שלא ינקבו הסימפונות כלל ואעפ"כ כשרה ואלו שבכאן אינם נקראים קנה ריאה ולב וכבד משנבלעו בתוכן אלא כל אלו נקראים קנה הריאה וקנה הכבד וקנה הלב קודם שיכנסו בהם כשהם מתפצלים לעומתם:

יש מי שאומר שמאחר שקנה הלב בריאה אם יצאה סירכא ממנו אף שלא בריאה אלא לחזה או לגרגרת או לשומן הגרגרת או לשומן הלב טרפה ויש חולקים שלא לאסור אלא אם יצאה מן הריאה עצמה ששואבת כל משקין ומיני מאכל וליחה יוצאה משם ונעשית סירכא אבל לא בדבר אחר ולחכמי ההר אירע מעשה שנמצאת בועה בקנה הלב והתירוה מפני שלא מצינו דין בועא וסירכא אלא בריאה ואין לך בטרפות אלא מה שמנו חכמים:

כבר ביארנו על חוט השדרה שנפסק ששיעורו ברובו באיזה רוב אמרו רוב עורו ר"ל קרום עב המקיף את המוח שבו אבל מוח עצמו שנפסק אינו מעלה ולא מוריד:

מוח זה שנתרכך עד שאלו נחתך העור הוא נשפך כמים טרפה אע"פ שכל העור קיים ודבר זה קרוי בלשון תלמוד המרכה אפי' לא הגיע לכך אלא שנתמסמס והוא כשמעמידין קצת ממנו באצבע אינו יכול לעמוד בו אלא שהוא ניגר ממנו כדבש הלח וכיוצא בזה טרפה ואף לענין זה רובו ככלו:

נתמזמז המוח והוא שנתרוקן קצתו מאליו ויש מפרשים שהוא מתנדנד כשמעמידין אותו באצבע אבל אינו ניגר כשרה אע"פ שאמרו כל כיוצא בזה שאינו מוליד מ"מ אין חייו נפקעים בכך היו מעמידין אותו באצבע ואינו עומד אלא שאין הדבר מצד המרכה או מסמוס אלא שהוא נתפח וכבד ומתוך כבדו נופל מן האצבע הרי זה טרפה מספק:

דינין אלו כשם שאמורין על מוח שבחוט כך הם אמורים על מוח עצמו שבראש ואין ביניהם הפרש בענינים אלו כלל ואע"פ שאין זכר לדבר ראיה לדבר שהרי הביאו עליה ההוא גברא דטרייה לרישיה ואמר לוי עליה נתמזמז מוחיה דדין אלמא ראש ושדרה באים בזו:

חוט השדרה כבר ביארנו שהוא מתחיל מן הפולין ולמטה אבל שיעור שלו למטה עד היכן הוא מגיע להיות הבהמה נטרפת בפסיקתו ובקלקול מוח שבו לא ביארנו מעתה צריך שתדע שחוט השדרה עובר בקו ישר מן הפולים שהזכרנו על פני כל השדרה עד סוף הזנב וכשהוא סמוך ליריכים הוא מתפצל לשני (פיסולין) [פיצולין] כמין חוטין אחד יורד באלכסון לצד ימין ואחד לצד שמאל ואינם ניכרים בבהמה בעוד שהיא חיה לא בכחושה מפני שהם בולטים הרבה ונראין כשאר העצמות ולא בשמנה הרבה מפני שנבלעים ואינם ניכרים אלא בקריעה וראיית עין או בבהמה בינונית אף כשהיא חיה ואע"פ שחוטין אלו מתפצלין הימנה חוט השדרה אינו נמנע מלהמשך בקו ישר שלו כלפי היריכים ולסוף תחום אחר כנגד שתי אצבעות מתפצל פעם אחרת כדרך הראשונים ואעפ"כ אינו נמנע מלהמשך עוד ומתפצל עוד פצול שלישי כדרך הראשונים כל מקום שנפסק החוט ברובו עד תחלת הפצול השלישי טרפה משם ואילך כשרה שהיריכים מעמידין אותה ואינה צריכה לחוט שלישית אינה בכלל איסור כלל אלא מה שבה מן החוט הישר באמצע פצול החוטין והוא הנקרא פי הפירשא הא חוטין עצמם כשרים אבל ראשונה ושניה אף חוטין המתפצלים בכלל האיסור והם הנקראים פירשא עצמה ויש מי שמתיר מסוף שניה ואילך וכן כתבו גדולי המחברים ולענין ביאור זו שאמר שמואל עד אחת טרפה שלישית כשרה שניה איני יודע ושאלו בה אם עד בכלל אם לאו כך פירושו עד אחת ואחת בכלל שבין הפרשות של חוליא ראשונה והוא אמצעות הפצול הראשון וחוטין עצמן בכלל טרפות ומסוף פי הפירשא הראשונה עד סוף פי הפירשא השניה בכלל איני יודע ומשם ואילך כשרה שבין שניה ושלישית אין בה חוליא אלא שניה ושלישית מחדא חוליא נפקן ופי' שלישית מסוף פי הפירשא השניה עד סוף השלישית וכשרה ואין גורסין בה עד אלא שלישית ואף למי שגורס בה עד ודאי עד בכלל הוא דכל שהוא יורד למטה כל שכן שהוא כשר או דלמא בראשונה מיהא לאו עד בכלל ופי הפירשא הראשונה והחוטין עד שניה בכלל איני יודע ושניה עצמה וממנה ולהלן בכלל כשרה ופי' שניה איני יודע פירושו עד שניה איני יודע או שמא אף שניה עצמה בכלל איני יודע מדלא גרסינן בה עד וחזר רב פפא ושאל ואף כשתפרש עד ולא עד בכלל תינח בחוטים אבל פי הפירשא ודאי טרפה או דילמא אף פי הפירשא בכלל איני יודע ור' ירמיה שאל אם נפרש עד בכלל אם דוקא פי הפירשא או אף פירשה עצמה ר"ל החוטין והביאוה ממה שאמרו והפירשא נידון כבשר ור"ל החוטים המתפצלים מאי לאו ראשונה הא שניה בכלל איני יודע ודחה אותו לא שלישית ושניה בכלל איני יודע אבל ראשונה בכלל טרפות ואף בשלישית דוקא פירשא עצמה ר"ל החוטין אבל פי הפירשא בכלל איני יודע זו היא גירסת הספרים ומכאן פסקו רבים מה שכתבנו שאף הפירשא השלישית בכלל איסור ולא יצא להיתר אלא פירשה עצמה שבשלישית ר"ל החוטין שבשלישית ומ"מ יש מחליפין בסוגיא זו נסחאות אחרות ואין תועלת בהזכרתם: