מאירי על חולין עז

וזה ביאור המשנה ולא נשלם בה ענין פסק הדברים ככל הצורך ודברים שנאמרו בגמרא להשלמת פסק ענין זה עם שאר דברים שבאו שם אלו הן:

השוחט לנכרי אפי' היתה בהמה של נכרי ואפי' שמענו עליו בפירוש שהוא מכוין בשחיטה זו להיותה לשם ע"ז או ששמענו שהוא אומר שרוצה לזרוק דמה לע"ז או להקטיר חלביה כשרה אין הכל הולך אלא אחר השוחט ואפי' ראינו הגוי אחר כן שזרק דמה או הקטיר חלבה לע"ז אנו אין לנו שחטה ישראל עצמו על דעת שיהא הגוי זורק דמה או מקטיר חלבה לע"ז שטת הסוגיא מוכחת שכשרה ומותרת באכילה שהרי לא נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אלא בחישב הוא בעצמו לזרוק דמה ולהקטיר חלבה לע"ז שלדעת ר' יוחנן אסורה מדין מחשבין מעבודה לעבודה כמו שיתבאר בסמוך הא כל ששחטה על דעת שהגוי יזרוק או יקטיר נראה שמותר ומ"מ לגדולי הדור ראיתי שמפרשין אותה בחישב על דעת שיזרוק הגוי או יקטיר שאלו על דעת לזרוק הוא עצמו לא היה ריש לקיש מיקל בכך שהרי משומד לע"ז הוא ומתוך כך הם פוסקים שאף בשחט על דעת שיזרוק הגוי או יקטיר פסולה ואע"פ שאין לפירושם ראיה ושאין שטת הסוגיא מוכחת כן שהרי פי' השמועה ודאי בעל דעת עצמו היא וכמו שהעמידוה במסכת ע"ז באומר בגמר זביחה הוא עובדה וכן שבשביעי של סנהדרין אמרו שהוא בר מיתה על מחשבה זו כמו שביארנו שם לענין פסק מיהא אני מודה להם כשהוא שוחט ברצון על כונה זו שהוא כאלו כיון הוא בעצמו אבל כל שאין כונתו בכך אע"פ ששוחט בידיעת כך מותרת כהנהו טייעי דאייתו דינרי לישראל למשחטינהו ואמרו להם דמא ותרבא לדידן בשרא ומשכא דידכו שהתירוה:

שחטה ישראל עצמו לשם ע"ז פסולה ואסורה בהנאה כזבחי מתים אפי' לא כיון בכך אלא בגמר שחיטה אע"פ שלא נעשה משומד בשעת שחיטה: