מאירי על חולין מג

פר חטאת שהיה כהן גדול מביא ביום הכפרי' משלו היה בא ולא משל צבור וכן אינו יכול לפטור בו עצמו במעשרותיו או בנדרים ונדבות שלו על הדרך שביארנו:

המשנה התשיעית והכונה בה להתחיל בביאור החלק החמשי מן הפרק במה שבא בו על ידי גלגול בשני גופים שהכשר באחד פסול בחבירו ואמר על זה כשר בתורים פסול בבני יונה כשר בבני יונה פסול בתורים תחלת הצהוב בזה ובזה פסול אמר הר"ם פי' בני יונה חייב שיהיו קטנים לפי שנ' בני היונה אבל התורים שיהיו גדולים שנ' תורים ותחלת הציהוב הוא תחלת צבע הנוצה ואם היה זה במין היונים כבר יצא מכלל הקטנות ולפיכך אינו מותר ואם היה במין התורים הרי לא הגיע בכלל גדולים כדי שיקראו תורים ולפיכך אינן מותרות כשר בפרה פסול בעגלה ערופה כשר בעגלה ערופה פסול בפרה כשר בכהנים פסול בלויים כשר בלויים פסול בכהנים טהור בכלי חרס טמא בכל הכלים טהור בכל הכלים טמא בכלי חרס טהור בכלי עץ טמא בכלי מתכות טהור בכלי מתכות טמא בכלי עץ החייב בשקדים מרים פטור במתוקים החייב במתוקים פטור במרים פי' פרה אדומה לא יהא דינה אלא בשחיטה שנ' ושחט אותה לפניו עגלה ערופה דינה עריפה שנ' וערפו שם את העגלה בנחל והכהנים יפסלו במומין לא ברוב שנים שנ' כל איש אשר בו מום לויים יפסלו בשנים לא במומין שנ' ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה והתורה הזאת אינה מכלל המצות הנוהגות לדורות כמו שיתבאר לך בספרי במנין המצות ולא נתחייבו בדין זה הלויים אלא במשכן בית עולמים ולעולם לא יפסל לוי במומין ואינו נפסל אלא בקול בלבד ר"ל כשיפסל קולו ולא יפסל במום אחר כל עקר והכהן נפסל במום לא בקול ולפיכך בכל זמן ימצא הפרש בין הכהנים והלויים והכשר באלו פסול באלו ומעקר קבלתנו שכלי חרס אינו מטמא מגבו מחוץ לכלי ואפי' נסמך בו ונגע בו השרץ או זולת מן המטמאים והוא אינו מטמא מגבו ואם נכנס לאוירו השרץ מבפנים אז נטמא ואפי' לא נגע הדבר הטמא כלל בגופו הואיל ונכנס לאוירו טמא שנאמר וכלי חרש אשר יפול מהם וגו' זהו דין כלי חרס בטומאה אבל שאר הכלים הדבר בהם בהפך והוא שאם יפול הדבר הטמא אל אוירם ולא נגע בגופן כל עקר אינן מטמאים לפי שנ' בכלי חרס תוכו תוכו של זה ולא תוכו של אחר ואם נגעה טומאה בהם נטמא ואפי' נגעה בחוץ והרמז אל הקבלה שביאר שכל הכלים מטמאין ואפי' מגבן שנ' וכל כלי פתוח באה הקבלה גם כן שהכלי הנזכר שם אינו אלא כלי חרש לפי שנאמר פתוח אמרו אי זהו כלי שטומאה קודמת לפתחיו זה כלי חרש כמו שביארנו ממה שנ' תוכו ומה שנאמר בו אשר אין צמיד פתיל טמא הוא הא יש צמיד פתיל עליו טהור הוא וזה בלבד ר"ל כלי חרש שמדבר בו הוא שנ' בו אם יש צמיד פתיל עליו טהור אבל שאר הכלים בין שיש צמיד פתיל בין שאין צמיד פתיל עליו טמאים הנה עלה בידינו שהוא מטמא מגבו ונתפרש ענין ההפרש שבין כלי חרש לשאר כלים אבל כלי עץ אם היו כלים אותם ויש להם צורת כלי אלא שחסרים ייפוי ותקון כגון הגרידה והחליקה והחכוך וחתוך הקצוות היתרות ולשום להם בית יד אם יש לאותן הכלים הם הנקראים גלמי כלי עץ ומקבלין טומאה וכבר ביארנו בפירושנו לאבות שגולם שם חומר הדבר והם קורין לדבר כשאין לו צורה שלמה גולם ואין מקבלין טומאה כמו שזכרנו אבל פשוטי כלי עץ כגון הכסאות ולוחות הכתיבה והדומה להן שלא השלימה מלאכתן טהורין ר"ל שאינן מטמאין ופשוטי כלי מתכות כמו הסכין והסייף והשפוד והדומה להם מקבלים טומאה ודע שאין כונתי בכאן לדבר על משפטי הטומאה והטהרה ולא דברתי לך מעקרי אלו הדברים אלא שיעור שיתבאר ממנו הפרש שנתכון לזכור בכאן אבל תשלום הדבור בכל מין מאלו אם יטמא ובאיזה דבר יטמא ואיך לא יטמא ואיזו מן הטומאות אינן מטמאין ואיזה מהן מדאוריתא עוד יתבאר זה בסדר טהרות כראוי כל מין ומין במקומו ועוד ביארנו במסכת מעשרות שהדברים שחייבין במעשרות ואיך חייבין בכך עד שיהיו ראויים אבל אם עדין הם פגים לא והשקדים המרים כשהן קטנים קודם בשולם הם ראויים לאכילה לפי שאינם מרים עד שיתבשלו ולפיכך חייבים במעשר כשהן פגים וכשנגמרים אינם חייבין במעשר והשקדים המתוקים בהפך לפי שכשהן פגין אינן ראויים לאכילה ואינן חייבין במעשר ואם נתבשלו והגיעו לעונת המעשרות חייבין במעשר:

אמר המאירי כשר בתורים פסול בבני יונה וזה שממה שנאמר בתורה בקרבנות עוף תורים ובני יונה ולא נשמט לעולם לכתוב מלת בני אצל תורים ולא לכתוב יונים אלא במלת בני ר"ל שלא אמר לעולם מן היונה ומבני התורים למדנו שהתורים אינן כשרים לקרבן אלא כשהם גדולים והיונים דוקא בקטנים ושיעור קטנן הוא קודם שהתחיל נוצה שבהם להצהיב בשום מקום וגדלן הוא מאחר שהצהיבה בכל מקום רגיל להצהיב בהן כגון בצוארן ובראשי הכנפים ותחלת הציהוב הוא כשמתחלת נוצה שבצואר להצהיב ולא נוצה אחרת ובשעה זו יצאו מכלל קטנות ולכלל גדלות לא באו ובתורים פסולין הואיל ולא נכנסו לכלל גדלות ובבני יונה פסולין הואיל ויצאו מכלל קטנות:

כשר בפרה אדומה פסול בעגלה ר"ל עגלה הבאה על החלל שלא נודע מי הכהו שהפרה בשחיטה ועגלה בעריפה ואם ערף את הפרה או שחט את העגלה פסולה:

כשר בכהנים פסול בלויים והוא שהכהנים אין שנים פוסלין בהן ולא נפסל לעבודה לרוב זקנה עד שירתת אבל לויים נפסלו מחמשים שנה ומעלה וכן הכהנים רשאים להתחיל בעבודה משהביאו שתי שערות ולויים נכנסים לעזרה מבן חמש ועשרים ולמדין חמש שנים ונכנסין לעבודתם בני שלשים ודבר זה לא נאמר אלא בזמן שהיו נושאים את המשכן ממקום למקום וכמו שאמרו על זו בגמרא לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף אבל בשילה ובבית עולמים ר"ל בית המקדש לא היו הלויים נפסלין עד שיתקלקל קולם מרוב הזקנה וכן פרשו בגמרא ואף בזו כתבו מגדולי המחברים שלא נפסלו אלא לומר שירה ומ"מ יהא חלקו עם השוערים כשר בלויים ר"ל אם הם בעלי מומין פסול בכהנים:

טהור בכלי עץ והוא כלי שהוא פשוט ואין לו בית קבול אע"פ שהוא כלי נגמר וראוי למלאכה טמא בכלי מתכות אם הוא כלי נגמר וראוי למלאכה כגון שפודין ודומיהן אבל חתיכת ברזל פשוטה אינה מקבלת טומאה טהור בכלי מתכות כגון כלי שראוי למלאכה שהוא נעשה בשבילה אלא שמ"מ עדיין מחוסרים איזה דבר שאדם רגיל לעשות בגמר ענינם אפי' לא היתה אותו ענין אלא לנאותן כגון להחליקם או לצחצחם או לשופם ולשבצם אע"פ שבית קבול שלהם גמור וראוי למלאכה שנעשה בשבילה אינו מקבל טומאה מפני שדרך כלים אלו הוא שהם נעשים לכבוד ולהתכבד בהם לפני האורחים שאין מכבודם להשתמש בכלי עץ ואחר שכן אין דרכם של אלו גם כן להשתמש בהם עד שיגמר ענינם מכל וכל וכלים אלו הם הנקראים בלשון תלמוד גלמי כלי מתכות וכיוצא בהן טמא בכלי עץ הואיל ונגמרה חטיטתם אע"פ שלא נגמר ענינם מכל וכל אחר שראויים למלאכה שנעשו בשבילה מפני שכלים אלו עקרם להשתמש בהם בני אדם שאינן מקפידין על ההדור כגון דלת העם ואף הם משתמשים בהם כל זמן שחטיטתם מספקת בכדי שיעור אכילתם והרי נגמרו והרי יש בקצת דברים אלו תנאים כמו שיתבאר:

טהור בכלי חרש והוא כשנוגע שרץ או איזה אב הטומאה מגבו טמא בכל שאר הכלים שכל שאר הכלים מטמאין מגבן טמא בכלי חרש והוא כשבאה טומאה לאוירו אע"פ שלא נגעה בגוף הכלי לא בדפניו ולא בשוליו טהור בכל הכלים שכלם אין מיטמאין אע"פ שנתלית טומאה באוירן אא"כ תהא נוגעת בגוף הכלי בדפנו או בשוליו:

החייב בשקדים המרים פי' שזה התנא סובר שהשקדים המרים הואיל וראויים לאכילה בקטנם שיהו חייבים באותה שעה במעשר אבל בגדלן פטורות הואיל ואינן ראויות לאכילה כמות שהן עד שיתמתקו על ידי האור ושקדים המתוקים אינם חייבים עד שיגדילו וסימן מובהק שלהם התבאר בסדר זרעים שהוא משתתפרש קליפתן החיצונה ונמצא שהמרים בקטנן חייבים בגדלן פטורים והמתוקים בהפך ונמצא חייב בשקדים וכו':

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא חוץ מן השקדים המרים שהן פטורין בין בגדלן בין בקטנן: