מאירי על חולין רמב

ישראל ששחט בהמה ועדין היא מפרכסת בין טמאה בין טהורה אסורה לבני נח שהדבר תלוי להם במיתה גמורה ואבר הפורש ממנה כבשר מן החי ואסור אף לאחר שתמות וזהו שאמרו ישנה לאברים ויש חולקים בטהורה כמו שביארנו בפרק שני:

שחט בה שחיטה הפסולה או נחרה ומפרכסת אין בה שום טומאה שחט גוי במקום שאין עושה אותה טריפה כגון חצי קנה וגמרה ישראל שחיטתו כשרה שחט ישראל בין במקום שעושה אותה טריפה בין במקום שאין עושה אותה טריפה הואיל ולא נגמרה השחיטה ובא גוי וגמרה שחיטתו פסולה:

בהמה שנשחטה כראוי ורוצה לאכול מבשר הנחתך ממנה קודם שתצא נפשה דרך רפואה חותך מבית שחיטתה שאינה צריכה הפשט ומולחו יפה ומדיחו יפה וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלו והגוי אסור בה ויש חולקין וכבר כתבנוה בפרק שני:

כבר ביארנו שאם נפסלה בשחיטתה הרי היא כנחרה וכל עוד שמפרכסת אין בה טומאת אוכלין מעתה שהא בה או דרס בה או שלא בדק את הסכין או כל פסול שבשחיטה אין בה טומאת אוכלין:

כבר ביארנו בפרק בהמה המקשה בענין טומאה בלועה וטהרה בלועה שבעלי חיים בהמה וחיה ועופות ודגים שבלעו טומאה או טהרה מעיהן מצילין על טהרה בלועה שבתוכן מליטמא ועל טומאה בלועה שבתוכם מלצאת כיצד כלב שאכל כזית מן המת ונכנס בבית קודם שתתעכל הוא מציל על טומאה זו שלא לצאת וכל מה שבבית טהור בלע טבעת טהורה ונכנס באהל המת הוא מציל על טהרה בלועה שבתוכן מליטמא וכן ביארנו שם שאם מת הכלב אינו מציל עוד על טומאה שבתוכו מלצאת ולא על טהרה שבתוכו מלטמא בטמאת מת מעתה בהמה טהורה שנשחטה ברוב שנים או עוף ברוב אחד אע"פ שמפרכסת הואיל ומטמאה טומאת אוכלין הרי היא כמתה וכן ישראל ששחט בהמה טמאה לגוי או גוי ששחט טהורה הא גוי בטמאה או ישראל שנחר או שפסל בשחיטה כל שמפרכסת אין בה שום טומאה והרי היא מצלת כשהיתה ומ"מ בכלן הרובען חייב הואיל ואין בהם טומאת נבלה הרי היא כחיה לענין זה ואינה כחתיכת בשר אחר שהיא מפרכסת:

עור שיש עליו שני חצאי זיתים של בשר נבלה בין שפלטתם סכין בין שפלטתם חיה העור מבטלן ואינן מטמאין במגע ולא במשא כמו שיתבאר במשנה הרביעית: