מאירי על חולין רכג

אסור להניח כד הכתח סמוך לכד המלח שמא מתוך משמושו יפול מן הכתח שיש בו חלב במלח וימלח בו את הבשר ואפי' היה כד המלח גדול הרי אין הכתח מתערב בכל המלח אלא בגרגירים ידועים ממנו ונמצא שם האיסור בעינו ר"ל שאינו בטל אבל מניחין אותו סמוך לכד החומץ שאפי' יפול לשם הרי הוא מתערב בכל ובטל בתוכו בששים:

גדולי האחרונים שאלו היכן מצינו איסור בנתינת דבר האסור בצד המותר הואיל ואין נוגעין זה בזה והלא מותר לישראל לשפות קדרה שלו בצד קדרה של גוי ואינו חושש כמו שיתבאר במסכת ע"ז ומ"מ גדולי המחברים פירשו שהמלח שואב מליחות הכתח שבצדו ולא מחשש תערובת ממש נגעו בה מה שאין כן בחומץ שאין טבעו למשוך כל כך ואין אלו אלא דברי נביאות ומהיכן באה משיכה בדברים שזו בכלי אחד וזו בכלי אחד וקצת אחרונים פרשוה בשכלי של מלח עומד על הכלי של כתח לא בצדו אלא עליו ממש וכל זה איננו שוה לי אחר שקרקע הכלי שלם וחוצץ בין שניהם ויראה לי כדעת ראשון ואע"פ שבשאר דברים אין חוששין להעמיד איסור בצד היתר נשתנה הענין בדברים אלו לדעתי מצד שהמלח הוא דבר שתשמישו מצוי בכל שעה והידים מצויות תמיד למשמש בו וכן הכתח הוא דבר שהיה דרכם ליטבל בו את הפת והיו ממשמשים בו תמיד וכן החומץ שהיו רגילים להשתמש בו לצרך הכתח שהיה עבה וכשהיו מזמינין מן הכתח הן מקלישין אותו בחומץ ומתוך שהמשמוש מצוי בכל אלה הדבר קרוב להתערב זה בזה מה שאין כן בשאר דברים ומפני זה אסרו את הדבר במלח ולא בחומץ על הטעם שהזכרנו:

מכאן אתה למד להדיא שהמלח שבלע דבר האסור אסור אלא שאין משערין בטעמו לאיסור קדרה גדולה במועט אלא שרואין אותו כאלו הוא גוף האיסור שמחמתו הוא נאסר אם כן מלח שמלחו בו פעם ראשונה להפלטת הדם כבר נבלע מן הדם ואסור משום דם אלא שאם נתנו ממנה בקדרה אין הולכין אחר הטעם לאסור תבשיל מרובה במלח מועט שהרי מעט מלח נותן טעם בתבשיל מרובה אלא רואין אותו כאלו הוא כלו דם שהוא נאסר בשבילו וכל שהדם כשיעור זה נותן טעם לפי אומד הדעת אוסר וכל שדם שבשיעור זה אינו נותן אע"פ שהמלח נתן טעם אינו אוסר וכן בשאר איסורין על הדרך שכבר ביארנו מעתה אינך צריך להרהר בדברי מי שאמר שאין המלח נאסר מפני שחומו שורף כל מה שנבלע בו כמו שאמרו במסכת עבודה זרה ציר שורף ופירשו בו מפני המלח שבו ודי לו בהדחה מלכלוכית שעליו וכל שהדיח אותו המלח יפה אף המלח עצמו מותר שמה שנבלע בתוכו כבר נשרף והלכלוכית שעליו שאינו נבלע בו כבר עבר בהדחה שלא נאמרו הדברים אלא ביין ואף ביין יש מי שחולק לומר שלא מחמת מלח הוא כמו שיתבאר שם:

כתח זה שאמרנו עליו שיש בו חלב צריך אתה לידע שמלח יש בו ומ"מ נאכל הוא עם מלחו אף לבדו ואע"פ שאמרו בפסחים דתילתא מילחא וכן שאמרו על האוכלו בפני עצמו שבטלה דעתו אצל כל אדם לא נאמר כן אלא קודם שעירב בתוכו החלב ושאר דברים הממתקים אבל בשעה שבא החלב לתוכו נאכל הוא עם מלחו או שמא לא נאמר שם אלא על כתח הבבלי אבל כתח סתם נאכל הוא עם מלחו ונמצא שאין לו דין חם כלל:

מעתה נפל לתוכו בשר חי וצונן או עוף הן שלא היה בשר זה נמלח הן שהיה נמלח מעט עד שהוא נאכל עם מלחו הרי הוא צונן בתוך צונן והכתח מותר והבשר צריך הדחה לבד ואם היה צלי או מבושל והוא חם ונפל לתוכו הרי הוא כחם לתוך צונן וצריך קליפה לפי דרכך למדת שמה שהזכרנו בכאן חי וצלי או מבושל אין הדבר תלוי אלא או בצונן או חם אלא מפני שדרך החי לטבלו כשהוא צונן ואחר כך לצלותו והצלי או מבושל דרכו לטבלו בחמימות הוזכרו בגמ' בלשון חי ובלשון צלי ומבושל ואף אנו הזכרנו לפי דרכנו להודיעך שמה שנזכר בגמ' חי וצלי ר"ל צונן או חם וכן תמצא בפסח שני סכו בשמן של תרומה אם חי הוא ידיחנו ואם צלי יקלוף ואין ההודעה אלא שאם הוא צונן ידיח ואם חם יקלוף אלא שכך דרכן של בני אדם שסכין את הצלי כשהוא חם וכשהוא חי סכין אותו צונן ואחר כך צולין אותו והילכך נצטנן הצלי או המבושל ונפל לכתח או כתח עליו די לו בהדחה וגדולי המפרשים חולקים לומר שאף צלי צונן בדין זה מפני שהוא רך הרבה ובולע אף בצונן ואף גדולי פורווינצא כתבוה כן בחבוריהם ומפני שכח האור מיבשו עד שמתוך יבשותו בולע הרבה אבל במבשל צונן מיהא כלם מודים שדיו בהדחה וכן נראה דעת גדולי המחברים ומ"מ גדולי הרבנים כתבוה אף במבשל צונן ועקר הדברים כדעת שכתבנו:

היו שניהם מלוחים עד שאין נאכלין עם מלחם הרי הם כחם לתוך חם היה האחד נאכל עם מלחו והאחד אינו נאכל עם מלחו הרי הוא צונן בחם והולכין אחר התחתון על הדרך שביארנו ענינים אלו בפרק גיד הנשה:

היה צלי זה חם והיה הבשר מתובל בתבלין או שיש בו נקעים אע"פ שהכתח כצונן כל הבשר אסור יש מי שאומר שאפי' היה הצלי צונן וכן הכתח אם היה הצלי מתובל או יש בו נקעים אסור:

בשר זה שנפל לתוך הכתח אם היה הצלי חם הרי הוא כחם לתוך צונן ודי לו בקליפה ואע"פ שהבשר שוקע והכתח צף עליו אחר כן ונמצא עליון הואיל והכתח במקומו והבשר או העוף בא עליו הכותח גובר ולעולם נקרא תחתון לענין זה וכל מה שכתבנו בכתח הוא הדין בחלב עצמו על הדרכים שביארנו:

בשר שנמלח כראוי לקדרה על הדרך שיתבאר ונמלך וצלאו אע"פ שיוצא ממנו אדמימות מותר שאין חשש דם כלל בבשר שנמלח כל צרכו ואם רצה לקבלו בכלי מותר שומן בעלמא הוא ואע"פ שהוא אדום:

לא מלחו וצלאו הרי מה שיצא ממנו דם גמור הוא ואסור ואפי' נצלה מעט הרי מ"מ יוצא דם מעורב עם ציר ואם נצלה עד שהוא ראוי לאכילה אין חוששין עוד לאותו ציר כלל ואפי' הוא אדום אפי' קבלו בכלי אפי' חתך את הצלי על הפת ודוחק הסכין מפליטו על הפת ומאדימו אפי' היה ציר עב שהוא נראה כדם ואפי' עבר מצד זה לצד אחר של פת הרי הפת מותר ואם לא הגיע לשיעור זה אסור מפני שהוא ציר מעורב עם דם ואסור הפת אבל הבשר מותר שהדם שבו לא פירש ולבליעת הפורשים אין לחוש שהככר צונן הוא ומקרר את הדם ואינו חוזר ונבלע בבשר:

אע"פ שלא הגיע לשיעור זה נותנין כלי תחתיו לקבל הציר היוצא ובלבד שיגיע לשיעור שיכלה אדמימות החזק שבו שהוא הדם הגמור ושיעור זה משיגיע לשליש צלייתו אע"פ שאינו ראוי לאכילה מכל וכל ושמא תאמר והלא אמרת שכל היוצא ממנו אף לאחר זמן זה עד שהוא ראוי לאכילה דם המעורב עם ציר הוא בודאי כך הם הדברים ואין אנו מתירין לעשות כך אלא על דרך זה שיניח בכלי זה מעט מים וישליך בהם שני קורטי מלח או שלשה והמלח ימשוך בטבעו הדם ויפרידנו מן הציר וישאר הציר עליון ואחר שנצלה כל צרכו שופה את השומן בנחת ומשליך הנשאר תחתיו:

שמא תאמר היאך לא נאסר השומן בעירובו עם הדם והלא שניהם חמים ובלעו זה מזה תדע שהדברים הלחים אינם בולעים זה מזה אלא שמתערבים ומתבלבלים וכל שאתה יכול להפרידן אין תערובתן אוסרתן ונמצאת למד שאם נתערב שמן של איסור עם משקה של היתר הואיל והשמן לעולם צף ואפשר להפרידו כל שנפרד השמן מותר המשקה ואפי' היו שניהם חמים:

צריך אתה לידע שמשנצלה כשיעור זה אין הדבר פשוט שיהא דם מעורב עם הציר היוצא אלא ספק הוא ומספק אנו מצריכין לקורטי המלח מעתה אין הכלי אסור שהרי אף אם היה דם בודאי ולא היה איסורו אלא מדברי סופרים שהרי דם שבשלו הוא וספק של חכמים אינו אוסר ומצד אחד גם כן אתה רשאי לבא להכשיר את הכלי שהרי יש כאן מים צוננים ותחתון גובר ומצנן את השומן והדם ואין הכלי בולע ושמא תאמר והמים אם צוננים הרי הם פוסלים את השומן מלאכול איפשר שהיו עושין כן להצניע ולהטמין את התבשיל שמא תאמר והלא יש כאן סימן אחר שהדם הנופל על הגחלים איננו מעלה תימורת וידוע על הדם שהוא נפלט תחלה ואם כן משאנו רואים שהגחלים מעלות תימורת יש לנו לידע שהלך הדם והשומן מחזר ובא מ"מ יש לחוש שמא כלה מצד שהוא כנגד האור ומעלה תימורת ולא כלה מן הצד העליון ומתוך כך אין לך פנים להכשירו אלא בצד זה:

גאוני ספרד הורו שלא הותר אלא בשני קורטי מלח או שלשה כמו שכתבנו שאלו הניח שם רוב מלח שמא רוב החום מחליש כח הדם וישאר מעורב עם השומן חכמי צרפת הורו שאין אנו בקיאין בנתינת המלח ובשיעור הקורטין והילכך אסור מכל וכל אלא אם כן נמלח הבשר כראוי לקדרה והודח או נצלה עד שהוא ראוי לאכילה ומ"מ בדיעבד מותר ואפי' ברוב מלח שהרי ספק סופרים הוא כמו שיתבאר:

כבר ביארנו למעלה שהכבד אין בו צד להכשיר קבלת שמנוניתו על דרך זה שאנו מכשירין בבשר והטעם מפני שדם הכבד טבעו קל וצף למעלה ונשאר מעורב עם השומן:

גדולי המפרשים יש להם שיטה אחרת בענינים אלו לומר שאין בדמים אלו דם האסור ולא נגעו בדברים אלו מפני מראית העין ועקר הדברים כמו שכתבנו:

כבר ידעת שהדם אסור לאכלו והאוכלו חייב כרת מ"מ לא כל דם במשמע וכיצד הוא דין זה התבאר במסכת כריתות שדם בהמה חיה או עוף והכוי אף לדעת האומר בריה בפני עצמה היא דמם אסור מן התורה אבל דם דגים וחגבים וביצים ואדם מותרין מן התורה מ"מ חכמים אסרום מפני מראית העין הא כל שאין בו משום מראית העין מותר אף מדברי סופרים מכאן אמרו בדם האדם שאם היה אדם אוכל את הככר ויצא דם מבין השנים והרי הוא על הככר גורר את הדם ואוכל את הככר אבל הדם הנשאר בין השנים אע"פ שיצא ממקורו מוצצו ובולעו כרצונו ואינו צריך לא לקנח את הפה ולא להדיח:

ובדם דגים אמרו דם דגים שכנסו אסור מדברי סופרים מפני מראית העין ואם היו שם קשקשים הואיל ויש שם דבר מוכיח שהוא דם דגים מותר אף מדברי סופרים:

דם הנמצא בביצים אם הוא דם ביצים הנולדים מן התרנגולת שהיא ספנא מארעא הואיל ואין כאן חשש אפרוח הרי זה דם ביצים גמור וזורק את הדם מפני מראית העין ואוכל את השאר הא אם היה ביצה של תרנגולת הקולטת מן הזכר יש כאן חשש רקום וכל שיש בו חשש רקום אינו דם ביצים אלא דם אפרוח ואסור מן התורה וכבר ביארנו דינים אלו בפרק אלו טרפות כתבו חכמי האחרונים שמאחר שדמים אלו כל זמן שאין בהם משום מראית העין אין בהם שום איסור אין ספק שאין אוסרים את תערובתן שכל שנתערב אין בו משום מראית העין:

אף דמים האסורים מן התורה לא בכלם חייב כרת אלא יש מהם בכרת ויש מהם בלאו גרידא וכיצד הוא דין זה דם שהנשמה יוצאה בו אסור וחייבין עליו כרת בכזית ואיזהו דם שהנשמה יוצאה בו דם היוצא בשעת שחיטה או נחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמימות וכן כל דם שהוא כנוס במקום אחד כגון דם הכנוס בתוך הלב ובמזרקים וסמפונות וכן דם הקזה כל שהוא מקלח ויוצאה אבל הדם השותת קודם שיתחיל או לאחר שפסק הקלוח אין חייבין עליו והרי הוא כדם האיברים ודם האיברים ר"ל שאינו כנוס אלא שהוא מובלע באיברים אפי' של טחול וכליות ולב שדמיהן מרובין אם לא פרש מותר לכתחלה אף מדברי סופרים ואם פירש ויצא לחוץ או אפי' לא יצא לחוץ הואיל ומ"מ פירש ממקומו אפי' נבלע במקום אחר שבחתיכה עצמה זו או שנצרר במקום אחר שבה הרי זה בלא תעשה וכן דם החוטים ודם השליל כבר ביארנו ענינו בפרק בהמה המקשה:

מעתה הרוצה לאכול בשר אי אפשר שבשעה שמבשלו לא יהא כח הבשול מפריש הדם ממקומו אם שיהיה יוצא לחוץ לרוטב הקדרה אם שיהא נבלע במקום אחר שבבשר עצמו נמצא שאסור לאכול בשר בקדרה עד שיצא הדם ממנה הא אם רצה לאכלה חיה מותרת לגמרי בלא שום דבר ובלבד שינקרה מחוטי דם שבתוכה ומתוך כך יתבאר למטה שהשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה אסור לאכול מבשר איבריה אפי' חיה מפני שהבהמה כשנשחטה מוציאה את הדם דרך זנוקה ואין נשאר בתוכה אלא דם הנבלע באיברים וכשזה שובר את מפרקתה מחליש כח הזנוק והדם שהיה לו לצאת חוזר לפנים ונבלע באיברים הא כל שהניחה לזנק אוכל ממנו כשהיא חיה:

גדולי המפרשים חולקים לאכול בשר חי בלא מליחה לא נאמר לדעתם השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא אלא בחומץ שהוא מפליט את הדם:

רצה לאכול ממנה צלי אף הוא אינו צריך מליחה כלל כח האש שואב את הדם ומוציאו מכל וכל:

אע"פ שיש בתלמוד הרבה שמועות שהם מוכיחות שהצלי צריך מליחה מועטת וכמו שאמרו בראשון של יום טוב ושוין שמולחין עליו את הצלי כלומר שהיא מליחה מועטת וכן שאמרו במסכתא זו הני מילי במליח דצלי וכן הרבה לא נאמרו הדברים אלא על מנהגם של בני אדם שהם נוהגים למלוח את הצלי מעט הא מכח איסור והיתר אינו צריך מליחה כלל:

וגדולי המפרשים מצריכים מליחה לצלי אלא שדי לו במליחה מועטת ובלא שהייה ובלא הדחה וממה שאמרו בפרק הקומץ יכול תבוננו כלומר שירבה במלח עד שתהא עליו בנינין תלמוד לומר תמלח כיצד הוא עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו ואמר אביי וכן לצלי אלמא לצלי נמי בעי מליחה שהרי זו אי אפשר לפרשה שתאמר על סתם מנהגם של בני אדם שהרי דרך הודעת הוראה נאמרה אלא שמ"מ רבותי מפרשים בה שלא להצריך מליחה לצלי אלא ללמד שאם בא למלחו כדרך רוב בני אדם צולהו עם מלחו ואינו צריך הדחה ממנו כבשר של קדרה אלא כדרך שהיה מעלה איברי הקרבן עם המלח ולא עוד אלא שאף המלח נאכל שהאור מוציא אף דם הנבלע במלח ואף גדולי המפרשים מודים כן וכמו שאמרו שם יכול יתן טעם כבינה כלומר שישהא בהם את המלח עד שיוטעם הבשר ממנה כבינה שנותנת טעם באדם ת"ל תמלח אלא שמפרשין וכן לצלי דחיוב מליחה מועטת ומ"מ יש גורסין שם וכן לקדרה ואין נראה כן שהרי לקדרה צריכה שהייה והדחה וכן שאמרו בה מולחו יפה יפה אלא שאנו רגילים לפרש בה שצריך למלוח משני צדדין אפי' נתן מלח הרבה מצד אחד ולימד שאף בקדרה אינו צריך להרבות כל כך במלח נמצא לשטתנו שאין הבשר צריך הפלטת הדם אלא לקדרה וכיוצא בה כגון כבוש כמו שיתבאר מעתה היאך אדם מוציא דם ומפליטו מכל וכל אין כאן תקון אלא במליחה שכח המלח מפליט את הדם הנבלע בבשר עד שלא ישאר שם ממנה כלום אחר שכן צריך ליזהר שלא ישוב הדם אחר שנפלט ויבלע בבשר עצמו שאם כן מה הועיל בהפלטתו והרי חזרה אחר הפליטה ונבלעה בו כיצד יעשה לא ימלח אלא בכלי מנוקב שכשיהא הדם נפלט ילך לו דרך הנקבים:

מתירא אני שמא ממה שכתבנו אתה טועה לומר שאסור למלוח חתיכות בשר הרבה זו על גב זו שמא תהא העליונה פולטת והשניה לה בולעת וכן כלם זו מזו ושמא אין כח במליחה להפליט הדם הבא ממקום אחר ודיה שתהא מפלטת את שלה תדע שאין הדבר כן אלא מותר למלוח אפי' אלף חתיכות זו על גב זו בין בשר על בשר בין כבד וטחול על בשר שכל שחתיכה טרודה לפלוט אינה בולעת ואפי' תמצא לומר שבולעת כל שלא כלתה עדין פליטת עצמה אף היא פולטת מה שבלעה וזו שאמרו רב ששת מלח גרמא גרמא כלומר כל חתיכה בפני עצמה ושאלו לו תרי מאי טעמא לא דילמא פליט האי ובלע האי חדא נמי דילמא פליט האי גיסא ובלע האי גיסא אלא לא שנא כלומר דכל דטריד ומיפלט לא בלע ומ"מ ראוי לאדם להעמיד החתיכות בדרך שיהא הדם יכול לזוב מהן שמא אתה חוזר ודן שומע אני אם נמלחו כלן בבת אחת או שנמלחו הראשונות וכבר כלתה פליטת דמו הוא מולח את האחרות עליהן ומה תאמר בשנמלחו הראשונות וכבר כלתה פליטת דמן ואינן (טהורות) [טרודות] עוד לפלוט וכשהוא מולח עליהן חתיכה אחרת בולעות הימנה תדע שיש מפרשים שמפקפקים בכך ואין מתירין אלא על הדרך שאתה סבור ולא עוד אלא שיש מי שאוסר אלא אם כן מולחו בבת אחת ומ"מ דעת רוב מפרשים נוטה שאע"פ שכלתה רוב פליטת הדם הואיל ועדיין פולטות ציר אינן בולעות ואפי' לדעת האומרים שאינו נמנע מלבלוע אלא מאותו דבר שהוא פולט אומר אני שהציר והדם ענין אחד הוא לענין זה ומעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה מטהרתו:

וכבר כתבנו בשם רבותינו שבצרפת שהבשר פולט ציר כל י"ב שעות ואם כן כשיעור זה אדם יכול למלוח עליו הא אם נמלחה הראשונה לגמרי וכלתה אף פליטת צירה ודאי אסור למלוח עליה חתיכה אחרת וכמו שאמרו למטה בדגים ועופות כי נייחי דגים מלפלוט פלטי עופות ובלעי דגים ומ"מ אחרוני הרבנים מתירין אף לאחר כמה דדם משרק שריק ואינו נבלע ומה שהוא נבלע אף הוא נפלט ואינו מתעכב ודגים ועופות שאני דמשום דרפו קרמייהו בולעין בנקלה ומתוך רכות בשרם הדם מתפשט בתוכם ואינו נפלט ומ"מ אין נראה כן שהרי בשמועת מלח גרמא נראה להדיא שלא התרנו אלא משום דאיידי דטריד למיפלט לא בלע הא כל שאינו טריד לפלוט ודאי בולע:

עבר ומלח עליהן יש מי שאומר שהתחתונות אסורות לגמרי ואפי' הוא חוזר ומולחם אין המלח מפליט דם הבא ממקום אחר אחר שכבר פלטה את שלה והעליונות די להם בקליפה וחכמי האחרונים שבספרד מסכימים להתיר בשיחזור וימלח ואין הדברים נראין שהרי אמרו בכאן בדגים שמלחן עם העופות שהם אסורים כמו שיתבאר בסמוך ואלו כן היה להם לומר שיוכשרו במליחה אחרת:

חכמי האחרונים שבספרד הורו שאף חתיכת הבשר שנמלחה בפני עצמה הואיל וכלתה פליטת דמה וצירה והוא כשיעור י"ב שעות כמו שכתבנו אסור להשהותה עוד במליחה הואיל ונחה מכל פליטתה חוזרת היא ובולעת מלכלוכית טיפת הדם שעליו ומן המלח שנתמלא מן הדם וחוזר ופולטו ואם עבר והשהא צריך קליפה ודיו בכך שאין הדם מפעפע ומתוך כך ראוי לבנות זריזות להדיח את הבשר קודם השלמת זמן זה ואחר כך ימלחוה במלח אחר אם ירצו:

היתה חתיכה זו הראשונה סמוכה לסוף זמן פליטת צירה מ"מ עדיין היא פולטת ציר ומלחו עליה חתיכה אחרת מחדש כתבו חכמי הצרפתים שחוזרין ומולחין על זו השניה כל י"ב שעות משעה שנמלחה זו השניה שפליטת השניה הואיל והשיגה את הראשונה קודם שתכלה פליטתה אין פתחי הראשונה נסגרים עד שחכלה פליטת זו השניה הבאה עליה וכן ימים על דרך זה ורבים חולקין בזו:

חתיכת בשר שנמלחה ולא נגמרה פליטת דמה והניחו בצדה או אפי' תחתיה בשר תפל שלא נמלח עדין הרי דם זו המלוחה הואיל ולא נגמרה עדין פליטת דמה הוא נבלע באותה חתיכה ואסור לאכלה אפי' חיה ומ"מ כתבו חכמי הצרפתים שהוכשרה במליחה הואיל ולא יצא עדין דם עצמה כשיצא דם עצמה במליחה יצא עמה דם הבלוע הבא מחברתה:

יש חולקין לומר שכל בשר תפל שנמלח עליו בשר אחר אסורה ולא די לה במליחה מפני שדם הבא מחוץ כבר פרש ונאסר ושמא המלח אינו יכול למשוך את כלו ומה שנשאר שם כבר נאסר ואוסר אבל הדם שלא בא מחוץ אלא שהוא מעצמו המלח יוציא מה שיוכל ואם נשאר שם מעט אין קפידא אחר שלא פרש שלא הוזקקנו למליחה אלא שמא תפלוט בשעת בשול כמו שכתבנו: