מאירי על חולין יב

ומ"מ הנותן לפונדקית מעשר מה שהוא נותן לה ומה שהוא נוטל הימנה מפני שהיא חשודה להחליף מזה לזה תמיד לפי מה שרואה ענין האכסניים מה שצריך להם ואף את שלה מחלפת לפעמים לכבוד התלמידים כשהכינה להם המאכל ונמשכו במשנתם ונתאחרו עד שנתקרר נותנת להם מה שהכינה לעצמה באחרונה והם סבורים לאכול את שלהם ואין גורסין בשמועה זו ומחלפת המתקלקל שאף בלא קלקול היא מחלפת ומ"מ אם הוא דבר החוזר בעין כגון גבנה וכיוצא בה אינה חשודה להחליף:

אשת חבר בזמן שהיא טהורה לא תטחון בבית אחד עם אשת עם הארץ שמא תגע בטהרותיו של חבר ותטמאם אבל אם היתה אשת חבר טמאה הרי טהרותיה טמאות ואין לחוש למגעה של אשת עם הארץ ולענין ביאור זה שאמר ר' שמעון בן אלעזר אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון מפני שחברתה נותנת לה ואוכלת הוא מפני חששא אחרת ופירושה שמא חברתה אשת עם הארץ נותנת לה ואחר שהיא טמאה אינה חוששת והרי יש שם חשש טבל שאין היא מרגשת בו והלכה כתנא קמא ומ"מ יש מוחים בפירוש זה שאין הדבר מוכיח שתהא היא שוכחת חשש טבל ואוכלת ומפרשים בה שאם היתה אשת חבר טהורה ואשת עם הארץ טמאה טומאה המפורסמת כגון שהיא נדה טוחנת עמה בבית אחד שאין לחוש למגעה הואיל והיא טמאה מפורסמת נזהרת היא שלא ליגע בשל אשת החבר אבל בזמן שאשת עם הארץ טהורה בעיניה לא תטחון עמה מתוך שמחזקת עצמה בטהורה נוגעת בשל חברתה ומטמאתן ולר' שמעון אף בזמן שאשת עם הארץ טמאה בעיניה לא מפני שמן הסתם יש שם אצלה שפחה אשת עם הארץ אחר טהורה בעיניה ונותנת לה מפירות החבר ואוכלת ונמצאת מטמאתם בנגיעתה שכך הוא דרכן כל שטהורות בעיניהן נוגעות זו בשל זו ומאכילות זו את זו ולפי' זה מה שאמר מיגנב גנבא פירושו משל חבר ומוריא ואמרה וכו' פירושו מפני שסתם הדברים רחיים של אשת עם הארץ הם שלא בחנם הלכה אשת חבר אצלה אלא מפני שהרחיים שלה והיא משכירתן וגדולי הרבנים פרשוה שאשת חבר מסייעת לאשת עם הארץ בזמן שאשת חבר טמאה שאינה רגילה ליגע בפירות מחשש שלא תטמאם ואינה באה לידי מכשול אכילה אבל טהורה שמא מתוך נגיעתה שוכחת ואוכלת ולר' שמעון אף בטמאה שאע"פ שאינה נוגעת חברתה אשת עם הארץ נותנת לה ואוכלת והרבה מוחים בפי' זה מכמה טעמים ואחד מהם שלדעתם לעולם אין אשת חבר מסייעת לאשת עם הארץ להנהיג הרחיים עמה מפני שהיא מסייעת ידי עוברי עבירה וכבר הארכנו בביאור שמועה זו יפה בסוף חמישי של גיטין:

יראה מפרק שלישי של דמאי וממסכת גיטין שכל שהוא חשוד בדבר שהרבים רגילים להקל בו כגון דבר שאין המקילין מחזיקין עצמם בפושעים כגון גבנת הגוים לחשודים עליה ודמאי לעמי הארץ מפקידין אצלם בלא שום חותם ואין חוששין לחלוף אפי' אותם הדברים שהוא חשוד עליהם אלא אם כן יש חשש הוראה בחליפין כאלו שהזכרנו בכאן והוא שאמרו שם שהמוליך חטיו לטחון עם הארץ הרי הן בחזקתם למעשר ולשביעית אבל אם היה חשוד במה שאין רבים רגילים להקל אין מפקידין אצלו אלא איסורי תורה בשני חותמות ואיסורי סופרים בחותם אחד כמו שיתבאר במסכת ע"ז ואם היה חשוד על הגזל חשוד על החליפין בכל דבר וכמו שאמרו כאן השתא מגזל גזלא חלופי מבעיא פירשו במסכת דמאי שהאומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממה שהוא מעושר ואמר לו שכך עשה אינו נאמן מאיש פלוני מומחה נאמן שהרי עשוי הוא להגלות ומתירא שלא לשקר ואם אמר הלכתי לו ולא מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא מומחה אינו נאמן ומכאן אתה למד כן בענין גבנת הגויים לחשוד עליה ומי שהביא מנחה מהם בשם מומחה אע"פ שהמביא חשוד נאמן שאינו חשוד להחליף בדברים אלו כמו שביארנו ואם תאמר שמשלו הוא נותן אין אדם עשוי ליתן את שלו בשם אחר ואם היה חשוד על הגזל הרי זה חשוד על החליפין בכל דבר:

תרומות ומעשרות בדגן תירוש ויצהר היו נוהגות בארץ מן התורה אף שלא בקיום הבית וחוצה לארץ ר"ל בסביבות ארץ ישראל כגון מצרים ובבל ועמון ומואב תרומות ומעשרות נוהגות בהן בין בטבל בין בדמאי מדברי סופרים ושאר ארצות אין נוהגות בהן כלל:

מעשר ירק ומעשר פירות לא היו נוהגות אף בארץ אלא מדברי סופרים ואע"פ שבתלמוד המערב אמרו וכל תבואת זרעך לרבות שאר פירות וכן שאמרו בספרי מעשר דגנך תירושך ויצהרך מה אלו מיוחדים שהם אוכל אדם ונשמר וגדולו מן הארץ וחייבים במעשרות אף כל וכו' אסמכתא בעלמא הוא וגדולי המחברים שעשאום מן התורה תמה הוא שכך שגור בכל התלמוד לא אמרה תורה אלא דגן תירוש ויצהר ובחו"ל אף בסביבות ארץ ישראל לא היו נוהגות כלל בדמאי אלא שבטבל גמור היו נוהגות בהם וכן כתבוה חכמי התוספות במס' ברכות פרק כיצד מברכין כדי לתרץ כמה סוגיות שקצתם מוכיחות שאין מעשר פירות וירק נוהג בחוצה לארץ כלל וקצתם מוכיחות שנוהג בסביבות ארץ ישראל מדברי סופרים כדגן וסוגיא זו מוכחת שאינו נוהג כלל ומתוך כך פרשוה בדמאי ומ"מ בתלמוד המערב של מסכת דמאי מוכיח שמעשה הנזכר על הודאי היה ומתוך כך תירצו רבנים אחרים שמינין חלוקים הם יש מינין שהיו נוהגין בהם חיוב ומינין שלא היו נוהגין בהם כלל בחוצה לארץ וזו היתה מהם:

כבוש ראשון שקדש יהושע את הארץ קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא אלא כל זמן שהיו גולים ממנה תבטל קדושתה וכשיחזרו יקדשוה מתחלה בתודות ובשיר על הדרך שיתבאר במסכת שבועות וכשעלה עזרא מבבל הוצרך לקדשה פעם שניה והוא קדשה קדושה עולמית עד שכל זמן שהיו ישראל חוזרין בה לא יצטרכו לחזור ולקדשה מאחר שעזרא הוצרך לקדשה מתחלה עלה בדעתו שלא לקדש כל הארצות שקדשן יהושע אלא שיניח מהם קצת מקומות שלא יהו בתורת קדושת הארץ אע"פ שכבר היו בכלל הארץ בזמן יהושע ולמה הניחם כדי שיזרעו שם בשביעית ויסמכו עניים שבארץ עליהם בשכחה ופאה ולקט ומעשר עני שמקומות אלו לא פטרום מן המעשרות לגמרי אלא מחייבים היו אותם במעשרות מדברי סופרים כמצרים ובבל ועמון ומואב ומ"מ בירק ופירות פטורות לגמרי אף מדברי סופרים הואיל ואינן עכשיו מכלל הארץ ולדעת התוספות דווקא מן הדמאי כמו שביארנו:

בית שאן אע"פ שהיתה מכבוש יהושע לא נודע לנו אם נתקדשה בימי עזרא ומ"מ בדורות הקדומים היו כוללים אותה עם המקומות שנתקדשו בימי עזרא והיו מחייבים אותה במעשרות מן התורה ובמעשר פירות וירק מדברי סופרים ובימי רבינו הקדוש קבלו עדות ברורה שלא נתקדשה בימי עזרא והתיר כל בית שאן לאכול פירות וירק שבה בלא מעשר ואע"פ שאמרו דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם אין זה בכלל אותו הדין שזה מנהג טעות היה ואף הם אלו היו יודעים שלא נתקדש בימי עזרא היו מתירים לעצמם וכבר ביארנו דוקא בדמאי אבל טבל ודאי נוהג מדברי סופרים בכל אותם הסביבות שהזכרנו בארץ ישראל עצמה גדולי המחברים נראה שפירשו שבדורות הקדומים היו כוללים אותה עם המקומות שהניחו לצורך עניים ולא עם אותם שנתקדשו והיו חייבים במעשר דגן מדברי סופרים ובימי ר' הוברר להם שאף עם אותם המקומות אינה ראויה לימנות מפני שאינה כסביבות ארץ ישראל אלא שהיא נמנית על תחום אשקלון ופטרוה אף ממעשר דגן ואף מדברי סופרים ושטת סוגיא זו מוכחת כדברינו: