מאירי על חגיגה לא

המשנה השניה יוסי בן יועזר אומ' שלא לסמוך יוסי בן יוחנן אומ' לסמוך יהושע בן פרחיה אומ' שלא לסמוך נתאי הארבלי אומ' לסמוך יהודה בן טבאי אומ' שלא לסמוך שמעון בן שטח אומ' לסמוך שמעיה אומ' לסמוך אבטליון אומ' שלא לסמוך הלל ומנחם לא נחלקו יצא מנחם ונכנס שמאי הלל אומ' לסמוך שמאי אומ' שלא לסמוך הראשונ' היו נשיאים והשניי' אבות בית דין אמר הר"מ פי' אמרו כי אמרם יצא מנחם ר"ל יצא מבית המדרש לעבודת המלך ולא שמענו לו דעת בסמיכה בי"ט ופסק ההלכה מביאין עולת ראיה ושלמי חגיגה בי"ט וסומכין עליהם:

אמר המאירי יוסף בן יועזר וכו' כונת המשנה בענין החלק השני לבאר אם סומכין בקרבן הבא בי"ט אם לאו ואמ' שנחלקו על זה חכמי הדור בזמן בית שני והזכיר במשנה זו ה' זוגות של תלמידי חכמים ולא היו כלם בדור אחד אלא זוג זוג היו דור אחר דור כמו שיתבאר במשנת חסידים והוא שאנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק ולא מצאנו לישיבתו בן זוג ומתוך כך לא נפלו מחלוקות בישיבתו בימיו אבל לאחריו היו נשיא הממונה בדור וראש ישיבה ר"ל אב בית דין בני זוגות לכל עניני הנהגת הישיבות וההוראות שבהם ותחלת הנהגה זו היו יוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן ואחריהם יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי שקבלו מהם ואחריהם יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח וג' זוגות אלו אותם שהוזכרו ראשונה והם יוסף בן יועזר ויהושע בן פרחיה ויהודה בן טבאי היו נשיאים ושניים שלהם ר"ל בני זוג שלהם והם יוסף בן יוחנן ונתאי הארבלי ושמעון בן שטח היו אבות בית דין ונמצא שבזוגות אלו הנשיאים אמרו שלא לסמוך ואבות בית דין לסמוך ואחריהם באו שמעיה ואבטליון והיו ג"כ שמעיה נשיא ואבטליון אב בית דין ואחריהם הלל ושמאי ונתמנו תחלה הלל ומנחם והיה מנחם שהוא אב בית דין מסכים עם הלל שנתמנה נשיא ולא נחלקו ויצא מנחם ופירשו בגמרא שיצא לעבודת המלך והוקבע שמאי במקומו וחזר המחלקת ונמצא שבשני זוגות אלו הוחלפה השטה שהנשיאים אמרו לסמוך ואבות ב"ד שלא לסמוך ומתוך שרצה להזכיר תחלה בכלם הנשיאים לא חשש להזכיר כל אותם שאמרו שלא לסמוך תחלה על הסדר ומזמן הלל ושמאי ואילך לא הזכירו מחלקת בכך מפני שהוקבעו דברי ב"ה ולא עוד אלא שאחר דורו של הלל הגיע דורו של רבן יוחנן בן זכאי וכבר היה החרבן בימיו וענין מחלקתם הוא שהראשונים היו אומרים שכל הקרבנות הקרבים בי"ט כגון שלמי חגיגה לדברי הכל או עולות ראיות לדברי ב"ה כמו שיתבאר במשנה הסמוכה לזו אין סומכין עליהם שהסמיכה אסורה משום שבות שהרי בשעה שסומך משתמש בבעלי חיים שהרי לסמיכה בכל כוחו הוא צריך והיא כעין רכיבה ואע"פ שהסמיכה עשה אין עשה דוחה שבות הבא מגזרת לאו והוא חתוך זמורה ועוד שהרי סמיכה מדברים שהיה אפשר לעשותן מערב י"ט והוא אינו סובר תיכף לסמיכה שחיטה [והאחרונים היו אומרים דתיכף לסמיכה שחיטה] ועוד שמאחר שהותרה הקרבתן הותרה סמיכתן וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא: