מאירי על חגיגה טז

המשנה הרביעית מי שיש לו אוכלי' מרובי' ונכסי מועטי' מביא שלמי' מרובי' ועולות מועטות אוכלי' מועטי' ונכסי' מרובים מביא עולות מרובות ושלמים מועטי' זה וזה מועט על זה אמרו מעה כסף ושתי כסף זה וזה מרובה על זה נאמ' איש כמתנת ידו אמר הר"ם פי' כל זה מבואר וכבר קדמו לך עקריו:

אמר המאירי מי שיש לו אוכלין מרובין וכו' כונת המשנה בענין החלק השלישי לבאר שלא כל הקרבנות שוין בכל בני אדם אלא מי שיש לו אוכלים מרובים כלו' שביתו מרובה באכלוסי' ונכסיו מועטין מביא שלמי חגיגה מרובים ושאלו בגמרא הא לית ליה ופירשוה בטופל כלו' שאם אין לו מעות כל כך יביא לו מעות של חולין בכדי קניית שה קטן ויערב עמו דמי מעשרותיו או אף טפילת בהמה לבהמה לדעת קצת כמו שביארנו למעלה ומ"מ בטפילת מעות למעות מיהא דוקא שיהיו דמי חולין שבה מספיקין לאכילה ראשונה כמו שביארנו למעלה נכסים מרובין ואוכלין מועטין מביא עולות מרובות ושלמים מועטים הואיל ואוכלים מועטים שמא יבאו לבית הפסול זה וזה מועט יביא הכל על הפחות שאפשר לו והוא שיעור שתי כסף ומעה כסף זה וזה מרובה על זה נאמר כברכת יי' אלהיך וכו':

זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

מי שהפריש עשר בהמות לחגיגתו והקריב חמש ביום ראשון ופסק מלהקריב אם פירש בשעת הפרשתו שליום ראשון הוא מפרישם חוזר ומקריב הנשארות במועד בתורת חובה שהרי תשלומין של יום ראשון הוא ואם הפרישם בסתם אם פסק הקרבתו מפני שגמר היום או מפני שאין לו עכשו אכלוסין לאכל חייב לחזור ולהקריב שלא נתיאש מהקרבתן אלא שפסק מפני סוף היום או שלא היו לו אוכלין ואין זה נקרא פוסק ודאי סתמו כמפרש שליום ראשון הפריש הא אם לא גמר היום וכן שהיו לו אוכלין ופסק מלהקריב אינו חייב לחזור ולהקריבם שהרי תשלומי הראשון אין כאן שלא פרשו בהם לראשון יעקר חגיגה בשאר הימים אינה שנחייבהו להביאם הא אם רצה להקריבן מקבלים ממנו כל החג אפי' כמה פעמים כמו שביארנו בעולה ראיה ויש שחולקין שלא לדון בזו חגיגה כראיה ומפרשים שבסתם אינו מביאם כלל משום בל תוסיף ובמפרש מביאם מכיון שפי' ליום א' כלם נעשים לו כיום אחד ולשני פירושין אלו יום טוב שני דקאמר אף מחול המועד הוא אומר כן וי"מ שמועה זו על יום טוב אחרון כלומר שבמפרש הרי הם חגיגה גמורה וחגיגה קרבה כל היום טוב אבל בסתם אין דינם כחגיגה והרי הן כנדרים ונדבות ואין קרבות בי"ט וכן עיקר וכן נראה בתלמוד המערב אלא שחדשו בה דברים והוא שאמרו שם היו לפניו עשר בהמות להקריב הקריב ה' בי"ט ראשון מהו שידחה המותר לי"ט אחרון ר' יוחנן וריש לקיש חד אמר דוחה וחד אמר אינו דוחה ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא מלהון דרבנין מתפרשי' מן מלהון דו אמר טופל מעות למעות ולא בהמה לבהמה אמר דוחה דו אמר בהמה לבהמה ולא מעות למעות אמר אינו דוחה למדנו שבבהמות של טפלה הדברים אמורים שאם טפל מעות למעות דוחה בחגיגה עצמה שהרי יש בכל בהמה מהן צד חולין שהוא עקר חגיגה הא אם טפל בהמה לבהמה אינו דוחה שהרי יש שם בהמה שאין בה עקר חגיגה כלל וביו"ט ראשון הוא שמקריבים אותם מפני שחל עליהם שם חגיגה אבל מאחר ששיירם ולא פי' בהם לראשון דעתו היה לראשון לנדרים ונדבות ואין קריבות ביו"ט והדברים נראין: