מאירי על ברכות צט

האומר ומטובו חיינו הרי זה בור שאין זה נראה אלא כאומר ממקצת טובו כלומר שלא בהשפע, ואע"פ שמצאנו ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם אין השואל שואל בהרחבה כל כך אלא כשואל בצמצום מה שצריך לו לבד, וכן האומר למי שאכלנו הרי זה בור ואע"פ שמצינו למי שעשה לאבותינו ולנו, אין זו דומה לזו שהדבר ידעו שאין עשיית נס מיוחסת אלא למי שבדיו לעשותן וכן האומר על המזון שאכלנו הרי זה בור שמשמעו שאינו מברך לשם אלא למזון, ומ"מ במקום שיש בו הזכרת השם כגון בעשרה רשאי שהדבר ניכר וכן האומר ובטובו חיינו [הג"ה נראה ט"ס ןצ"ל חיים כמסתיים בגמ' דהאומר חיים ה"ז בור]. הערת העורך שאין לברך אלא על שלהם:

שלחן שהיה בו רב עם ומהדרין שבהם מתיראין שמא לא שמעו ברכה כהוגן רשאין עשרה שבהם ליחד עצמן לברכה ולהיות אחד מהן מזמן עליהם לבד נברך לאלקינו וכו', ואחר שזמנו בשם רשאין מיד אותם עשרה בעצמן ליחלק ג' ג' וד' ולהיות אחד מן הג' מברך על ג' ושומעים לו ועונים אמן בכונה, וכן הג' האחרים וכן הד' כדי שישמעו לה בקול נמוך שלא להשמיע קולם לאחרים שנתיחדו מהם והוא הדין לדעתי אם רצו לברך כל אחד לעצמו אחר הזמון, ומה שאמרו אין רשאי ליחלק ר"ל שאין רשאין להפקיע זימון מעליהם, אבל אחר הזמון רשאין אלא שאין צריכים, ויש גורסים בדרך אחרת ומפרשים בה שאם היו י' ורצו שלא לזמן בשם אלא ליחלק לג' ג' וד' אע"פ שבמשנתנו אמרו שלא ליחלק ומפני שנפקע מהם הזכרת השם מ"מ במקום צורך כגון זו שהוזכרה כאן שהיה ריש גלותא קפיד עליהם אם ישמע בברכתם כמי שאינן רוצים לצאת בברכתו רשאים:

ג' שאכלו וקדם האחד וגמר אכילתו ורצה לצאת ובירך לעצמו שלא בזמון ועדיין לא יצא רשאים השנים לזמן עליו אע"פ שבירך הואיל ומיסב עמהם יענה או לא יענה, ומ"מ אפילו ענה עמהם לא יצא הוא ידי חובת זמון שאחר שבירך אין זמון שאין זמון למפרע, ופרשו גדולי המפרשים שאפילו קדם זה והתחיל לומר נברך שאכלנו וכו' הואיל ולא ענו אחריו אין זה כלום שאין הזמון נמסר לאחד אבל נמסר הוא לשנים לזמן על האחד על כרחו ואע"פ שאינו רוצה להפסיק אלא שמ"מ נראה לי שאם נתרצו בזמונו וענו אחריו כבר נפקע מהם תורת זמון מרצונם ושוב אין מזמנים עליו:

המשנה החמשית שלשה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק וכן ד' וה' שהרי חלוקתם מפקעת זמון מהם והואיל ונתחייבו בזמון אין רשאין להפקיעו מהם אבל ששה רשאים ליחלק ג' ג' שהרי יש זמון בכל כת מהם ואם היו י' אין נחלקין אף לכתות של ג' שהרי חלוקתם מפקעת הזכרת השם מהם אלא א"כ היו כ' שיחלקו לי' י' וכן הלכה, זהו ביאור המשנה וביארו עליה בגמ' שאף אם ג' אלו לא גמרו סעודתם אלא שהתחילו לאכול מכיון שאכל כל אחד מהם כזית אין רשאים ליחלק שהרי מ"מ הוקבעו לברכה ולא עוד אלא אף משישבו שלשתם לאכול על שלחן אחד אע"פ שלא התחילו לאכול וכן יראה מסוגיא זו אע"פ שבתלמוד המערב נחלקו בה, וכן הדין בג' שישבו לאכול אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו:

שלשה שאכל כל אחד מהם במקום אחר ונשמט לו משם לאיזו סבה או איזה צד אונס ובא לו לכאן ונמצאו שלשתם יוצאים ממקום קביעותם ומצאו עצמם בכאן אם באו ממקום שאין שם חיוב זמון אין זמון ביניהם הואיל ואין תחלת קביעותם בכאן וחוזר ומברך כל אחד ואחד במקום אכל, ואם באו ממקום חיוב כגון שבאו מג' חבורות של ג' ג' בני אדם אע"פ שלא היו רשאים ליחלק חייבים לזמן ומזמנים כאן ומברכים בכאן שהזמון קובע להם מקום בכאן, ויראה לי אע"פ שלא היו רואים מתחילה זה את זה, ואם כבר זמנו בני חבורה על כל אחד מהם שכשראו שהיה יוצא זמנו עליו אע"פ שהוא לא רצה בכך פרח תורת זמון מהם, ויש אומר שאף אם זמנו משפרשו אלו מהם כגון שהיו אלו יותר מג' ונשארו ג' וזמנו אע"פ שלא יצא הנפרד ידי זמון פרח זמון ממנו הואיל ונפטרו חבריו שהיה חייב עמהם מן הזמון: