מאירי על ברכות צה

תשעה שאכלו דגן וא' מצטרף עמהם ומשלימם לעשרה אלא שלא אכל פת אלא ירק או פירות או טבל עמהם בציר או שתה כוס של יין מצטרף עמהם לזמן בהזכרת השם אפילו ז' שאכלו דגן וג' שאכלו ירק בדין זה הואיל ורוב הניכר אכלו דגן, אבל ששה שאכלו דגן וארבעה ירק אין מצטרפין הואיל ואין רוב הניכר באכילת דגן, ובזימון ג' אין מצטרף עמהם עד שיאכלו שלשתם דגן, ובתוספות מקילים בכך אלא שבתלמוד המערב אמרוה כדברינו והוא שאמרו שם לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית דגן והא תני שנים שאכלו דגן ואחד ירק מצטרפין מתניתא רשב"ג היא דאמר אפילו לא טבל עמהם אלא בציר וכו' כלומר ואינה הלכה ושמא תאמר והרי היא הקשו בסוגיא זו מדרשב"ג לר' חייא אלמא הלכתא היא תדע שזו היא שהביא חכמי התוספות לומר כן, או שנראה שסוברים היו כגמ' שלנו שאף חכמים היו אמורים כן וכמו שהיו טועים בה גם כן שהיא אמורה אף להוציא ומ"מ חכמים חולקים בה לענין ג', והלכה כדבריהם, ואף לעשרה אע"פ שאמרנו שמצטרף מ"מ אין מברך אלא אחד מאותן שאכלו דגן שאין מוציא את הרבים אלא אותו שאכל מה שאכילתו מביאתו לידי חיוב תורה, והוא שאכל כזית דגן, אבל כזית דגן מוציא את הרבים לדעתנו, אע"פ שלא אכל כדי שביעה כמו שביארנו בפרק ג' וכן מה שאמרו בקטן שהוא נעשה סניף מ"מ אין מברך אלא גדול, ומה שאמרו כאן בשמעון בן שטח שבכוס של יין ששתה הוציא כל אוכלי שלחנו של ינאי המלך ידי ברכה כבר אמרו בה שלא כהלכה עשה, ואף יש לתמוה היאך מצטרף עמהם כלל הרי כבר אכלו ואמרו מאן יהיב לן גברא דמברך לן, ומסתמא אכלו כל שבען עד שלא הניחו מקום לארדי וגוזלי וכל שכן שהכינו עצמן לברכה ובאמת אף זו נראה שלא יפה עשה כחברתה, ובתוספות דחקו בה שבאמצע הסעודה אמרו מאן יהיב לן וכו' ואין הדברים מתישבים, וכן יש מתמיהים במעשה זה האיך בירך להם ברכת המזון והוא לא אכל ואף למה שהקשו לר' חייא משמועת אפילו לא טבל להם אלא בציר היאך עלה על הדעת שאף להוציא נאמרה והיאך יברך מי שלא אכל כלל, וזו אינה קושיא שמ"מ ברכת חובה היא והיה יכול להוציא אף אם אינו מחוייב מצד עצמו אלמלא טעם הנזכר בתלמוד המערב, דכתיב ואכלת ושבעת וההיא ודאי מדרבנן והילכך כל שהוא מחויב בברכה מדאורייתא כלל מוציא, אף מדרבנן, ואע"פ שמ"מ הוצרך לומר נברך שאכלנו, שתיה בכלל אכילה היא אלא שאף הוא חזר ובירך לעצמו שאין ג' פוטרות מעין ג' אלא שיש אומר כן ביין הואיל ומיזן זיין כמו שהתבאר: