מאירי על ברכות צב

ברכה אחרונה של מזון ר"ל הטוב והמטיב שמברכים אותה בבית האבל מוסיפים בה דברים והוא שאומר המלך החי הטוב והמטיב דיין האמת שופט בצדק ולוקח במשפט שליט בעולמו לעשות כרצונו ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו הוא ברחמיו יגדור פרצותינו ופרצות עמו בית ישראל ואעפ"כ אין חותמין בה ובתלמוד המערב אמרו אין אומר המלך החי אלא בבית האבל:

אע"פ שאמרו תכף לנטילת ידים ברכה יראה מסוגיא זו שלא בתכיפה גמורה אלא כל שאין ביניהם שיעור אלא בכדי נטילת ארבעה תכיפה היא, ולעיקר השמועה אע"פ שלענין פסק אין לנו בה דין ודברים, לענין ביאור מיהא כך הוא פירושה:

אמר ליה ריש גלותא לרב זביד [הג"ה בגמ' איתא א"ל ר"ג לרב ששת] אע"ג דרבנן קשישי אתון כלומר ויודעים בטיב מנהג, בצרכי סעודה מיהא פרסאי בקיאי מינייכו כלומר ואני נוהג כמותם, בזמן שהם שתי מטות וכו' פי' דרכם היה להסב באכילתם במטה שעל הקרקע לפני כל אחד ואחד ובהסבת שמאל ובזמן שהם שנים גדול מיסב בראש ושני לו למטה הימנו ראש השני סמוכים לרגליו של ראשון, ובזמן שהם ג' מיסב גדול באמצע ושני לו בראש למעלה הימנו ופושט את רגליו כנגד הארץ שלא לפשטם כנגד ראשו של גדול, ושלישי יושב למטה הימנו ראשו לרגלי הגדול ונמצא גדול באמצע והשנים נוח להם לשמשו ביחד, ועל זו שאלו רב זביד היאך היה הוא נוהג כן שהרי דרכו של גדול לדבר עם השני לו והרי אין נוח לו לדבר עמו אלא אם כן זוקף ראשו כנגדו והוא שאמר אי בעי לאשתעויי מיתריץ ויתיב כלומר מתקן עצמו להיות דבורו עמו נוח לו, ותירץ לו דבמחוג משתעי, ר"ל ברמיזת אצבעות, וחזר לו הנשיא לסדרו ואמר מים ראשונים מתחילים מן הגדול, ואף על זו שאלו והרי ודאי אינו מיסב עד שיטלו כלם והאיך ראוי להיות גדול יושב וצריך לשמור ידיו עד שיטלו כלם, ותירץ דלאלתר מנחי פתורא קמיה ומכיון שהסב אין ידיו צריכות שמירה, ואע"פ שאינו אוכל שמ"מ כל שהוא בשלחן לבו לאכילה, ומ"מ ראוי לעיין היאך הקשה לו בזו והרי בבריתא שלנו נאמרה כן כמו שיתבאר בסמוך, פירשו בה דלדידן משום דגדול בוצע והנטילה אות לבציעה וראוי שיטול תחילה להיות לאות לו על הבציעה אבל פרסיים שאין להם בציעה למה ואע"פ שרב זביד לא על הפרסיים היה מקשה אלא על שהיה הוא נוהג כמותם כך פירושו אם לשבח המנהג אתה נוהג כמותם אין כאן שבח, ואם מתורת בציעה אם כן לא מסדר מנהגם את עושה כן, ותירץ לו שמתורת מנהגם היה עושה ואע"פ שלא היה הוא בוצע אלא שמניח מקומו לאחר ומשום דלאלתר יהבי תכא קמיה, וחזר לסידרו לומר מים אחרונים מתחילים מן הקטן, ואף בזו שאלו וודאי אין מים אחרונים אלא עד שיסלקו את השלחן וישב גדול וידיו מזוהמות עד שנוטלים כלם את ידיהם, ותירץ לו דלא מסלקי תכא עד דמשו ידיהו ואין מפסיק באכילה אלא מי שנטל, ואמר ליה רב זביד שהברייתא שלנו מסדרת לנו סדר אחר והוא שאף בג' שני לו למטה הימנו ושלישי למטה מן השני ונמצאו שניהם למטה ויכול לדבר עם שניהם בלא טורח, ויש גורסים שני לו למטה והשלישי למעלה כדי שידבר עם השני לו להדיא והשלישי שלמעלה ישמש:

מים ראשונים מתחילים מן הגדול ומותרת בציעה כמו שכתבנו, אחרונים בזמן שהם ה' מתחילים מן הגדול ולא גדול ממש אלא כל שנתנו לו מקום לברך אלא שמאחר שהברכה ראויה לגדול אלא אם כן נתן רשות לברך הוא סותמה בגדול ומ"מ עיקר הענין לכבוד הברכה שיהא נותן בה לב בעוד שהאחרים נוטלים ושערו בנתינת לב עליה שיעור נטילת ד' ולפיכך אם היו יותר מד' עד כמה מתחילים מן הקטן עד שיגיעו לה' וחוזרים ומתחילים מן הגדול ר"ל שמנוהו לברכה, והוא שאמרו למקום שמים אחרונים חוזרים שם ברכה כלומר שחוזרים ליטול ראשון לחמשה, והוא שאמרו הנוטל ידיו באחרונה הוא מזומן לברכה ור"ל תחלה לאותם ה', ומ"מ אתה למד ממנה דרך סלסול וכבוד הגדולים בסעודה הן לסדר היטב הן להקדמת הנטילה ושאר מיני כבוד לפי מנהג העם ולפי מנהג המקום, ושמא תאמר למה שאמרו בזמן שהם ק' מתחילין מן הקטן הרי הוא יושב וידיו מזוהמות עד שיטלו כלן, אין זו קושיא דלדידן משום ברכה הוא וכדי שתהא נטילתו קרובה לברכה עד שיגיע לחמשה כדי ליתן מתוך נטילתם לב לברכה ושהיא קרויה בכך תיכף לנטילה סעודה, אבל לפרסיים שאין להם ברכה למה וזה מנהג הנשיא משום ברכה לא היה לו לבא בה מתורת פרסיים מנהג כדרך שביארנו במים ראשונים:

אע"פ שראוי לאדם לכבד הבריות יש מקומות שאין חיוב לכבדם בהם ואין בכבוד שבהם שום סלסול ולא שום מוסר, והוא שאמרו שאין מכבדים בדרכים ועיקר פירושה אף בתוך העיר מפני שאין לדבר סוף ויהא יומו קצר למלאכה, וכן שמעכב בני רשות הרבים למלאכתם, וגדולי הרבנים פרשוה בהולכי דרכים בעיר מכבדין, ואין נראה כן מדקאמר דוקא בפתח הראוי למזוזה אלא בין בעיר בין בדרך, ומה שאמר במסכת שבת פרק במה בהמה [נ"א ע"ב] חמור שעסקיו רעים כגון זה מהו לצאת בפרומביא דמשמע שצריך הוא לפייסו, מ"מ כל שאפשר לפייס מפייס, ולא בגשרים מפני הסכנה, ולא בידים מזוהמות שמא מתוך שמפציר בכבודו שוכח הוא את זוהמתו ואוחז בכנף מעילו, ויש מפרשים דבר זה בנטילת מים אחרונים אלא שיהו נוטלים בערבוביא אחר שנטל המברך מפני סכנת מלח סדומית, וכן פרשוה גדולי המפרשים שאינו משמש את הגדול בידים מזוהמות וכן אין מכבדין בפתח בית המרחץ ובית הכסא אלא בפתח הראוי למזוזה: