מאירי על ברכות פז

המשנה החמשית הביאו לו מלח וכו' כוונת המשנה לבאר שיש דברים שהפת טפלה להם ונפטר הפת בברכתן והיא מענין חלק השני, והוא שאמר הביאו לו מליח פי' במליח שדרך האדם לאכלו בלא פת כגון זיתים מלוחות וכדומיהן ומתוך שחכו חד למליחותם יותר מדאי הביאו פת עמהם להעביר אותו טעם המליחות, מברך על המליח ואינו מברך על הפת כשם שהפת פוטרת כל מיני מאכל מפני שכלם טפלים לו כך כשהפת טפלה לאיזה דבר אותו דבר פוטר את הפת הן שבא הפת אחריו הן שבא עמו לכונה זו וגדולי המפרשים כתבו שאין הדברים אמורים אלא בשהביאו המליח תחלה אבל כל שהפת בא עמו ביחד אפילו פת באה לתשמיש דבר אחר הפת עיקר ועליו מברכים וכן כל דבר שאין דרכו ליאכל אלא בפת אע"פ שאינו אוכל לכונת הפת מברך עליו, והוא שאמרו בראש הפרק דהא אכיל ליה על ידי פת, וכן כתבו בתשובת שאלה על מי ששרה פתו ביין שאינו מברך אלא על הפת אפילו היה אוכל להשקיט צמאו שמתיירא משתיית היין, ואף בתוספתא אמרו הביאו לפניו אורז ויין שהיה דרכם למתק פת האורז ביין מברך על האורז ופוטר את היין, כלומר אע"פ שברכת היין חשובה יותר הואיל ופת האורז עיקר, צנון ונובלות מברך על הצנון ופוטר את הנובלות זה הכלל כל שהוא עיקר וכו' ואפילו היה הפת טפל מברך על האחר, ובגמ' פרשוה גם כן באוכלי פירות גנוסר ופרשו בו גדולי הרבנים מפני שהם חשובים יותר מן הפת ונעשין עיקר סעודה, וגדולי המחברים פירשו בה שהם אוכלים הפירות בתכלית מתיקותם ועושים מאכל מלוח על דרך הרפואה לחתך הליחות הנקבצות באצטומכא ומתוך שאי אפשר לאכול המליח לבדו אוכלין אותו בלחם ואין כונתם לאכל הלחם ונמצא הפת טפלה והפי' נאה ומקובל, ומ"מ כלל הדברים לענין פסק שכל זמן שהפת טפלה הן במליח כמו שנזכר בכאן הן במתוק אין מברכין על הפת, ומכאן הורו רבים באלו המצות שעושין לשים עליהן הנוג"ט שאין מברכין על הפת, ומ"מ מנהג אבותינו ורבותינו לברך על המצה, ונראה לי הטעם שאף היא חשיבותו גדול בערך אותו הנוגא"ט ואע"פ שהוא בא בשבילו כדי להניחו עליו לאכילתו שיהא אף הוא עיקר ולא נאמרו הדברים בשהוא טפל לו מצד אכילתו כלומר שהוא צריך לו מצד האכילה אבל מצד ההנחה אינו כלום ומצה זו אינה טפלה לו אלא מצד ההנחה שאין המצה צריכה לאכילת אותו הנוגא"ט וכן שכן שאינו חשוב כל כך במינו שאינו מז' המינים וכן נהגו לברך על לחם אותם הטפלות הנקראות פאנאדאש אע"פ שעשויות למה שבתוכם ומ"מ אני מזהיר בהם שלא לברך עליהם המוציא במקום שיש שם לחם אחר לפטור בה שאר הלחם הואיל ו"מ יש לדונן כטפל אצל מה שבתוכן לדעת הראשונים שלא להכניס אדם עצמו בספקות וכ"ש בעסות אלו הנקראות פרטולא"ש והדומים להם, זהו פי' המשנה ואין עליה בגמ' שום דבר של פסק:

המשנה הששית והכונה לבאר בה ברכה אחרונה לקצת דברים, אכל תאנים וענבים ורמונים פי' והוא הדין לכל דבר שהוא מהז' מינים מברך אחריהם ג' ברכות פי' אותן ג' ברכות שאדם מברך אחר הפת דברי ר"ג וטעם שלו שהרי אלו בכלל ז' המינים הם שחטה ושעורה בכללם ועל כלם נאמר ואכלת ושבעת ואם כן ברכתם וברכת החטה שוה, וחכמים אומרים ברכה אחת מעין ג' והוא על העץ ועל פרי העץ וכו' שהרי אחר שהוזכרו בתורה ז' המינים קודם שיאמר ואכלת ושבעת וברכת הפסיק ביניהם בפסוק ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ואם כן ואכלת וברכת אלחם קא ואע"פ שהשיבם ר"ג דההיא לאפוקי חטה גופה אם כססה מברכת ג' מ"מ לרבנן הא לא צריכא קרא, ר' עקיבא אומר אפילו אכל שלק פי' ירקות שלוקות וקבע מזונו עליהם מברך ג' ברכות ואין הלכה לא כר"ג ולא כר' עקיבא אלא כחכמים. זהו פי' המשנה וכלל הבא בגמ' על משנה זו כך היא ז' המינים שהוזכרו בתורה ב' מהם מן האדמה והשאר מן האילן ואחר שכן על כל פנים יש שנוי ביניהם וכן אתה צריך לומר שכל מיני התבואה דינם כחטה ושעורה, ומעתה כל שהוא מז' המינים הנזכרים בתורה והוא מין אילן כגון תאנים וענבים ורמונים וזיתים ותמרים בתחלה מברך עליו ב"פ העץ ולבסוף מעין ג' ברכות וכל שהוא מה' המינים של תבואה כגון חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות אם עשה תבשיל מהם או מקמחם ולבסוף ברכה אחת מעין ג', ואם אפאן או בשלן אחר אפייתם ויש בהם צורת לחם מברך המוציא או ג' ברכות ואם אכלן כשהן חיים מברך בתחלה ב"פ האדמה ולבסוף בורא נפשות ושאר המינים ברכה שלפניהם כמו שביארנו במשנתנו ואחריהן בורא נפשות רבות וכו', ואי זו היא ברכה אחת מעין ג' אם של מיני מזונות מברך על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה ורחבה שהנחלת את אבותינו רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ותבנה אותה מהרה והעלנו לתוכה ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה בא"י על הארת ועל המחיה, ויש שמוסיפים בה כי אל טוב אתה כנגד הטוב והמטיב ואם היא של פירות ז' המינים פותח בה על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמדה וכו', וחותם בארץ ישראל על הארץ ועל פירותיה ובחוצה לארץ על הארץ ועל הפירות, ומ"מ אם באו פירות שבארץ בחוצה לארץ יש אומר שמברך על פירותיה הואיל ופירותיה הם שהרי לא מיחו בנסח על פירותיה בחוצה לארץ אלא מטעמא דאינהו אכלי ואנן מברכין כלומר ומה לנו לברך על פירותיה אחר שאין אנו אוכלים אותם, ובזו הואיל ופירותיה הם ראוי לברך כך, וכן כתבוה גאוני הראשונים והדברים נראים, ויין נחלקו בה הפוסקים יש שמברכים אחריו בין בתחלה בין בסוף נחס זה האמור בפירות אחר שהוא פרי ואין גורסים בגמ' על הגפן ועל פרי הגפן שצריך הוא להזכיר הארץ בחתימה:

פירשו הגאונים שאם אכל מיני מזונות של חמשת המינים ופירות של ז' המינים מברך אחריהן ברכה אחת מעין ג' וכלל הכל בתוכה פותח על המחיה ועל הכלכלה ועל העץ ועל פרי העץ וחותם על הארץ ועל המחיה ועל הפירות, ואין לחוש לחתימה בשתים שפי' הדברים על הארץ המוציאה מחיה ופירות, והוא ששאלו בגמ' מחתם מאי חתים כלומר אם יחתום בארץ שהוא סמוך לחתימה ועל אותו דבר שהוא אוכל אם יש כאן משום חתימה בשתים, וקאמר בר"ח אמר רב שחותם מקדש ישראל וראשי חדשים ולא חשש לחתימה בשתים שכך פירושו מקדש ישראל שהם מקדשים את החדשים הא מאי, והעלו בו גם כן שאין בו משום חתימה בשתים וכן כתבו שאם שתה עמהם ייו כוללו עמהם ואומר על המחיה ועל הכלכלה ועל העץ ועל פרי העץ ועל פרי הגפן וכל בחתימה לדעת המפרשין לענין ברכה זו בין יין לשאר פירות אבל אם אכל בשר ושתה יין מברך בסוף על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אכל פירות של ז' המינים ושל שאר מינים כגון תאנים ותפוחים מברך מעין ג' על התאנים ואין צריך לברך על התפוחים אחריהם בפני עצמם, ובתלמוד המערב שבשבת ויו"ט ובר"ח מזכיר בברכה זו מעין המאורע ר"ל כשאומר והעלנו לתוכה אם שבת הוא יאמר ונחמנו בשבת קדשך ואם יו"ט הוא ושמחנו במועדי קדשך ואם ר"ח אומר והעלה זכרוננו לפניך בראשי חדשנו, ומ"מ גדולי המפרשים אמרו שלא נאמר דין זה אלא במי שקובע סעודתו עליהן אבל אם קבע על הלחם הואיל וברך ברכת המזון והזכיר שוב אינו צריך: