מאירי על ברכות פה

בעל הבית שהלך לזמן את קרואיו ואותן שבאו ממתינים את האחרים ודרך כבוד מוזגים להן את הכוס שלא לעמוד בטלין ראוי להם ליטול יד אחת ר"ל אותה שנוטלים בה את הכוס, ואע"פ ששמועת הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח לא ביד אחת נאמרה דוקא בידים נקיות אבל ידיו מאוסות לא, וכמו שאמרו יצא להשתין נוטל ידו אחת וכו' ואין מדרכי המוסר לשאול להם בכך ומתוך כך ראוי להזמין להם מים ליטול כל אחד מהם ידו אחת, ויש מפרשים הטעם מפני שהמשקים עלולים לקבל טומאה ומ"מ דיו בדיו אחת שאין צורך בשתיה ליגע אלא ביד אחת וכל אחד ואחד מברך לעצמו שאין כאן קביעות מקום:

באו כלן והתחילו להסב מביאים להם מים לנטילה של סעודה שכל לאכילה צריך נטילת שתי ידיו, ומ"מ אם שימר היד האחת שכבר נטל ידיו בנטלה האחרת שהנוטל ידיו בזה אחר זה ידיו טהורות, וזה שכתבנו שכל לאכילה צריך נטילת שתי ידיו נראה לקצת מפרשים שבפת הבאה בכסנין דיו בידו אחת כיין, והוא שאמרו שם בסדר הסבה כל אחד נוטל ידו אחת הביאו להם פרפרות מברך כל אחד לעצמו ר"ל באותה נטילה שלא תקנו חכמים נטילת שתי ידיו אלא בפת הא שאר דברים מתוך מיעוט אכילתן אין צורך בניגעת שתי ידיו לדבר הנאכל, ויש אומר שפת הבאה בכסנין הרי היא כפירות ואין צריכות נטילה כלל אלא משום יין נקיט להה ומטעם שני שכתבנו שהמשקים עלולים לקבל טומאה, ויש מפרשים כיון שכל שקובע לעצמו לשתות צריך נטילת שתי ידיו, וזו שאמרו בג' של יומא [ל' ע"א] הפליג לדבר עם חברו נוטל שתי ידיו משום הסח הדעת, והעמדנוה שם לצורך שתיה אף בלא קבע ההיא בסעודה נאמרה ומחשש שמא יטול פרוסה ויתן לתוך פיו הא שלא בסעודה דיו באחת, ואם בא להם יין בתוך המזון צריכים כלם לברך ולא נפטרו אף אותן שברכו לעצמן ואפילו לא היה שם שנוי מקום שאין דעתם לברך על של סעודה כלל, ומה שאמרו ברך על היין שלפני המזון פטר את שלאחר המזון וכל שכן זה שהוא לפני המזון [הג"ה כוונתו כמ"ש הרשב"א בחי' דכיון שעלו והסבו הוי כשינוי מקום] דהא שני שהוא כשנוי מקום או שנעתקו להסב ולא היה דעתם מתחלה לשל סעודה כלל ומ"מ אחד מברך לכלן שהרי הסבה קובעתן:

מה שביארנו במשנה שהמתחיל לברך הוא הוא שזוכה בכל הברכות, אף במקום שיש גדול הימנו נאמר כן שאם הוא הגדול חשיבותו גורמת לו לכלן אלא שיש גדול הימנו ונותן לו רשות ומשהורשה לראשונות הורשה לכלן ובדומה לו אמרו שהנוטל ידיו במים אחרונים תחלה זריזותו זוכה לו והוא מזומן לברכת המזון וכגון שאמרנו, דגדול סתם יהא אחד מהם נוטל לברכה:

ומוגמר זה שביארנו במשנה שצריך לברך על ריחו הוא עשון של בשמים, ומאימתי מברכין על ריחו משיעלה תמרתו אע"פ שעדיין לא הריח שכל שהוא לפניו ואינו תלוי בדעת אחרים אין חוששין שמא יסתלק מלפניו וכל המוגמרות כלן מברך עליהן בורא עצי בשמים אע"פ שאין עצים שלהם בעין או עשבי בשמים אם היה זה הנשרף עשב חוץ ממוגמר שנעשה מן המור שהרי מין חיה הוא ואין מברכים עליו אלא מיני בשמים, ויש מי שפוסק שאין מברכין עשבי בשמים או עצי בשמים אלא כשהעשבים או העצים בעין ואין דבריהם נראין :

הדס שבכל מקום עץ בשמים הוא ומברכים עליו עצי בשמים וכן השומר וכל העצים הנותנים ריח טוב, מקצת גאונים נהגו שלא לברך עצי בשמים אלא על ההדס ומפני שהם גורסים בקושיא הבאה על זעירי שכל המוגמרות מברכים עליהם בורא עצי בשמים ממה דתני אין מברכים עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית ר' ושל בית קיסר כלומר שהם חשובים ועל ההדס שבכל מקום, והם גורסים תיובתא, הא כן אנו אין לנו לברך אלא על ההדס שהרי מלשון לה נתמעטו כל העצים אע"פ שהם בעין, ותמה על עצמך היאך אפשר לומר כן והלא אמרו בסמוך בסמלק ונרגיס דבינונייתא ודדברא שמברכים עליהן בורא עצי בשמים, אלא אף לגרסא זו אנו מפרשים כך כל המוגמרות כלן מברך עליהן עצי בשמים אע"פ שאין עצים שלהם בעין והקשה ממה שאמרו אין מברכין אלא על אפרסמון של בית ר' וכו' שעצים שלהם בעין בתוך השמן ועל ההדס ר"ל שהוא גוף העת והוא הדין בכל שהוא גוף העץ, ואף ברוב נסחאות אין בהן תיובתא אלא שמתרץ הדס וכל דדמי ליה, ומ"מ אע"פ שהדין כך אינה גרסא נכונה שהרי הוא לא הקשה אלא מן המוגמרות, אלא שהם מפרשים הדס וכל דדמי לי שיהא עשוי להריח, ולהוציא עצי אתרוגים ותפוחים שאין עיקרן להריח, אפילו לא היה העצים בעין מברכין עליהן עצי בשמים:

שמן אפרסמון הוא שלוקחים עץ אפרסמון ומטילין אותו לתוך זכוכית מלאה שמן וקולט השמן את הריח הואיל ואין שום ממש של עץ בשמן אין מברכין עליו בורא עצי בשמים אלא בורא שמן ערב אבל שמן שנתבשלו בשמים בתוכו והוא הנקרא כשרתא כלומר שהוכשר בבשול הבשמים או ששרו בשמים כתושים לתוכו והוא הנקרא משחא כבישא או שנטחנו בשמים בתוכו והוא הנקרא משחא טחינא מברך עצי בשמים, וגדולי הרבנים פירשו כשרתא קושט, ויש מפרשים דוקא בשבא להריח אבל אם לא בא אלא להעביר את הזוהמא אין מברך עליו עצי בשמים אלא בורא שמן ערב ויש אומר ולא כלום:

אע"פ שמברכים על שמן זה שנתבשם מ"מ בגדים וכיוצא בהן שקלטו ריח מוגמר או בושם אין מברכין על אותו ריח כלל וכן הדין אם נטלן בידו והלכו להם בלא ברכה ויצאה לו ריח מתוך ידו, ויש אומר על צבע הנקרא גאראנא שמברכים על הבגדים הצבועים הימנה הואיל ומיני הצבע נבלעים שם ולא יראה כן: :