מאירי על ברכות פג

פת הבאה בכיסנין והיא עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ומי פירות מרוקחים בבשמים ועושין ממנה פת ומביאים מצד אחד כסנין ר"ל קליות של חטים רכים מטובלין בדבש ומרוקחין בתבלין ואוכלים אותם עם אותו הפת, ויש מפרשים שהיו עושין עיסה כמין כיס קטן וממלאים אותה קליות מבושמים והיו רגילין בזה לאחר סעודה לכבוד המסובין ויש אומרים לעכל את המאכל ואם אכלה שלא בסעודה אלא בפני עצמה וקבע סעודתו עליה מברך המוציא וג' ברכות ואם לא קבע אלא שאכל בכדי שאחרים קובעים עליו בכך אף בזו לדעתנו מברך המוציא וג' ברכות ואפילו לא היה דעתו לקבוע וברך מיני מזונות ונמלך ואכל הרבה מברך ג' ברכות, וגאוני ספרד כתבו שכל שאינו קובע אע"פ שאחרים קובעים בכך אינו מברך אלא מיני מזונות ומעין ג' ואם אכלה בסעודה לאחר סעודה טעון ברכה לפניו ולא לאחריו ואם באמצע סעודה אין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו, וגדולי הרבנים חולקים בדרכים אלו לומר שפת בכיסנין אפילו בפני עצמה אין מברך לאחריה אלא בורא נפשות מפני שהם פירשו אין לך שטעון וכו' אלא פת בכסנין מפני שעשאוה כפת דוחן שאין מברך לאחריו כלום ר"ל אלא בורא נפשות הואיל ומאכלה מועט, וכן כתבו רבים לשטתם שאם באו לאחר הסעודה אין טעונים ברכה אף לפניו, ומתני' דבירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את שלאחר המזון דמשמע הא פת לא פטר ליה, הם מפרשים אותה בשאין שם פת וכן חולקין בקצת דברים שכתבנו מצד בלבולים שיש להם בביאור הסוגיא אלא ששטת הדברים מוכחת בדברינו כמו שביארנו בפירושנו, וכן הדין בלחמניות והן מין פת הבאה בכסנין שאם קבע סעודתו עליהם מברך המוציא ומערבין בה ערובי חצרות שאנו צריכים להם לפת, ויש מי שאומר שכל שאדם מביא יין לשתות עמו או לשתות בו כגון ניבלאש ואובלייאש שמביאין יין מבושם ושרויים אותן בו והם ממין פת הבאה בכסנין קביעות סעודה הוא, ואין הדברין נראין לי שכל אכילה שאינה אלא מדרך שמחה ולא מצד רעב ובקשת שובע אינה קבע:

מי שגמר סעודתו מכל וכל ובאו לו פירות או דברים אחרים רשאי הוא לאכלן בברכה על הדרך שביארנו אפילו אומר לבני ביתו להזמין כוס לברכה רשאי לאכול או לשתות על הצדדים שביארנו ר"ל בברכה אבל אם נטל ידיו לברך מכיון שעשה מעשה אסור לו לאכול ולשתות אפילו בברכה עד שיברך ברכת המזון, ויש מי שאומר שאם צוה להזמין כוס של ברכה הרי הוא כמי שנטל ידיו ואין לו לאכול ולשתות אף בברכה עד שיברך על המזון ואין נראה כן, ומה שאמרו הבו נברך אף בלא נטילה אתסר למשתי פירושו בלא ב"פ הגפן הא בב"פ הגפן שותה ואינו נמנע אף קודם ברכת המזון ומי שאין רגיל ליטול ידיו קודם ברכה הולך אחר מה שהוא אצלו סלוק הדעת שלא לאכול, ומ"מ ראוי לו לאדם ליטול קודם ברכה ולברך לאלתר, אמרו חכמים תיכף למים ראשונים סעודה, תיכף למים אחרונים ברכה, תיכף לתלמידי חכמים ברכה שנא' ויברכני ה' בגללך, היה זה נגרר אחר סעודת גדול הימנו כגון בן אצל אביו שהדבר מצוי להיות מנות משתלחות לו משם תמיד וכן עבד אצל רבו וכיוצא באלו אע"פ שסלק אם באה לו ארוחה משם רשאי לאכלה בברכה על הצד שביארנו קודם ברכת המזון שאך מתוך שלחנו הוא סמוך על אותו שלחן, ואין סלוקו נקרא סלוק לעניין זה ויש חולקין בזו מיהא בנטל ידיו:

אע"פ שכתבנו בשמועה זו כל הצריך לנו בה לענין פסק צריכים אנו להעירך דרך קצרה בביאורה לדעתנו והוא שתדע שזו שנחלקו בה רב הונא ורב ששת ור' חייא הוא בהביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה שלא לצורך לפתן אלא שבאים במקצת מחמת הסעודה כגון לחדד תאות המאכל ושאר ענינים שכתבנו במחמת הסעודה וזהו שלא הוזכר בדבר מחמת הסעודה או שלא מחמת הסעודה ולרב הונא טעונים ברכה לפניהם אחר שלא באו ממש לצורך לפתן שאין הפת עיקר להם עד שיהו פטורים מצד טפלה, וכן שאין באין עם הפת כמו שכתבנו אלא להנאת עצמן או לחדד התיאבון אבל אין טעונים ברכה לאחריהם כיון שנטמעט נטמעו וחזרו להם כלפתן הגמור, ולרב ששת טעונים אף ברכה לאחריהם שאין ברכת המזון פוטרת אלא מה שבא ממש מחמת המזון או שהוא עצמו מזון כפת הבאה בכסנין וכמו שאמרו אין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין הבאה לאחר סעדוה שאם בתוך הסעודה אף לפניה אינה טעונה ברכה וכדתנן בירך על הפת פטר את הפרפרת ופרשו בתלמוד המערב שפרפרת היא פת הבאה בעסנין ובאה לפעמים בתוך הסעודה וזו שבאה תוך הסעודה אינה טעונה ברכה אף לפניה, אלא שלאחר הסעודה נאמרה ואע"ג דאנן בתוך הסעודה עסקינן כך פירושה אין לך וכו' אלא פת הבאה בכסנין הבאה לאחר הסעודה אבל פירות לא, אף בכאן בתוך הסעודה שאין דומות לפת ולא נכללות בו אחר שאינן באות ללפתן, ולר' חייא כל שנאכל בתוך הסעודה אפילו בא שלא מחמת הסעודה כלל לשום דבר אין צריך ברכה כלל שהפת פוטרת כל מיני מאכל, ומה שאמרו ברך על הפת פטר את הפרפרת דמשמע הא פירי לא, אינו כן אלא משום דפרפרת לעולם אינה באה ללפת הוא מזכירה והוא הדין לשאר פירות:

זהו דרך מחלקותם ואין הלכה כאחד מהם והוא שרב פפא הכריע דברים הבאים בתוך הסעודה אע"פ שלא באו ללפתן ממש אלא לאי זה צורך שבסעודה על הדרך שכתבנו בפסק אין טעונים ברכה כלל, ואין צריך לומר אם באו ללפתן באור וכן הדין בכל מיני מזונות אף לאחר הסעודה שכל רבוי תבשילים ומיני בשר מגוף הסעודה הם ואלו הג' שהזכרנו הם חלוקה אחת, והשנית דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת סעודה על שביארנו וטעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם ומן הטעם שביארנו הואיל ואינו מין מזון, והשלישית דברים הבאים לאחר סעודה שלא מחמת סעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם חוץ מפת הבאה בכסנין, ויש מפרשים כן בכל מידי דזיין כגון תמרים שאף הם נכללים בברכת המזון, וכבר הארכנו בזה בסוף פרק א', ומה ששאלו את בן זומא מפני מה אמרו דברים הבאים בתוך הסעודה אין טעונים וכו' פירושו מחמת הסעודה, ומה שאמרו רב הונא אכל הפתי' וכו' פירושה מפת הבאה בכסנין ושלא בתוך סעודה אלא בפני עצמו, והא דקאמר לא בריך פירושו המוציא וגו' ברכות אלא בורא מיני מזונות ומעין ג' ולא דלא בריך כלל דלא גרע מפירות ז' המינים שצריכות מעין ג', ואמר ליה רב נחמן עדי כפנא כלומר וכי אכילות אלו אכילות של רעב הן שלא יהא קרוי קביעות סעודה, ויש גורסים כפנא הוא דין והכל אחד אבל מי שגורס את שניהם ר"ל עדי כפנא הוא דין שבוש הוא, והעלה רב נחמן שכל שאחרים קובעים סעודה בכך אע"פ שזה מרבה לאכול קביעות סעודה וצריך המוציא וג' ברכות שלא אמרו בו מיני מזונות ומעין ג' אלא באכילת עראי, אבל כל שאכל הרבה קביעות סועדה היא, וכל הגאונים מסכימים שאפילו מתחלה לא היה דעתו לאכול אלא מעט וברך מיני מזונות ונמלך לאכול הרבה מברך ג' ברכות כמו שכתבנו:

ולחמניות יש מפרשים ניבלאש ואינו נראה אלא שהוא מין פת הבאה בכסנין ומערבים בה עירובי חצרות שצריך בהם פת ומברכים עליהם המוציא בקביעות סעודה, ודקאמר רב פפא אקלע וכו' בתר דגמור סעודתיהו שדא להו מידי קמייהו ורב פפא אכל ואמרו ליה גמר אסור לאכול, אמר להו סלק אתמר לא לענין צורך ברכה נאמרה דודאי כי אכל בברכה אכל אחר שאחר סעודה היה אלא שפירושו גמר אסור לאכול עד שיברך ברכת המזון ואמר ליה דדוקא בסלק אתמר כלומר שסלקו את השלחן אע"פ שלא ברכו ברכת המזון, ואף בזו אמרו אחר כן דרבא ור' זירא איקלעו לבי ריש גלותא ואחר שסלקו את השלחן שלחו להם דסתנא ר"ל מנחה ואכלו בברכה ר"ל אע"פ שלא ברכו עדיין ברכת המזון, ויהבי טעמא אנן אתכא דבי ריש גלותא סמכינן ואין סלוק שלהם כלום, הואיל ולא ברכנו שמנהגם היה לסלק את השלחן קודם ברכת המזון כמו שיתבאר בפסח שני, וכן אמרו כיון דאמריתו הבו נברך אתסר לכו לשמתי ור"ל אפילו בברכה אפילו כרב פפא דבגמר לחוד אתסר להו, או שמא פירושו אתסר לכו למשתי בלא ב"פ הגפן וכן פרשוה גדולי הפוסקים:

ולית הלכתא ככל הני שמעתא כלומר דלאו גמר לחוד הויא ליה גמר סעודה ולא אף בסלוק אלא הכל תלוי בנטילת ידים שאם נטל אסור אך בברכה עד שיברך ברכת המזון, ומה שאמרו ברגיל בשמן שמן מעכבו פירושו שרגילים היו למשוח ידיהם בשמן חשוב אחר אכילה קודם נטילה הא משחא הוה ליה כנטילה, ואף זו בכלל הוי שמעתתא שאמרו עליהם שאין הלכה כאחת מהן, ומה שלא הזכירו בתכיפות אלו תכף לנטילת ידים סעודה מפני שאין הלכה כן שאם שימר את ידיו אינו צריך, וכעין מה שאמרו נוטל אדם את ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו או שמא שתיהן נכללות בה תכף לנטילה ראשונה ברכת המוציא ותכף לנטילה אחרונה ברכת המזון:

המשנה השלישית ברך על היין וכו' גם זו באה לבאר בענין שלפניה והוא שהיה מנהגם כשהיו עושים סעודת כבוד כגון שבתות וימים טובים והדומים להם שהיו מביאים קודם סעודה יין כפרפרת ר"ל פת הבאה בכסנין והדומה לו קודם ברכת המוציא ואחר כך מביאים סעודתן ומברכים המוציא ואחר גמר סעודה חוזרים ליין ופרפראות הנזכרות קודם ברכת המזון ואם בירך על יין זה שלפני המזון פטר היין שלאחר המזון, ושמא תאמר והרי הפסיקה סעודה בנתים ואי אפשר לאכילה ושתיה לבא כאחד, וכן אי אפשר שלא לאכול שהרי אף בשבת ויו"ט אנו עסוקים וכבר ביארנו בפרק ערבי פסחים שכל שחובה עליו לעשותו עם דבר אחד ביחד שאותו דבר נקרא הפסק, תירצוה חכמים הראשונים שלא נאמר כן אלא בשיש לו להפסיק על כרחו מאותו דבר שעושה עכשיו כעין אותה שמועה האמורה שם שאי אפשר לו לגמור סעודתו ולקדש ועכשיו חל עליו החיוב אבל בזו אם רצה לגמור כל שתייתו ושלא ישתה לאחר הסעודה רשאי ולפיכך בא שלפני המזון ופוטר את שלאחר המזון והוא הדין שפוטר את שבתוך הזמון ואע"פ שהיין שלפני המזון ושלאחר המזון כולן באין להנאת שתיה ושבתוך המזון הוא ממין אחר והוא בא לשרות אכילה שבמעיו מ"מ הבא להנאת שתיה עדיף ופוטר את שבתוך המזון שהוא קל ממנו:

ברך על הפרפרת וכו' ר"ל פת הבאה בכסנין והדומה לו כמו שפרשנו, וכן פרשוה בתלמוד המערב, ואי אתה יכול לפרשה בלפתן שהרי אמרו עליה שפוטרת מעשה קדרה כמו שיתבאר בסמוך והיאך אפשר ללפתן שברכתו בשהכל לפטור מה שברכתו במיני מזונות אלא פת הבאה בכסנין היא שדינה במיני מזונות הואיל ואין קובע סעודתו עליה ואמר שם ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון שהפרפרת שלאחר המזון אינה נפטרת לפניה בברכת הפת הואיל ואחר המזון באה והלכה לה קביעות הפת כמו שביארנו למעלה, ומ"מ נפטרת היא בברכת חברתה הבאה לפני המזון הואיל והסבה ראשונה היא, ויש מי שאומר שאף זו ברכת הפת פוטרתה אלא שמשנה זו בשלא היה שם פת כמו שכתבנו למעלה:

ברך על הפת פטר את הפרפרת פי' לא היה שם פרפרת בתחלת הסעודה וברך על הפת פטר את הפרפרת הבאה בתוך הסעודה אבל שלאחר סעודה כבר ביארנו שאין הפת פוטרתה, ולדעת שניה אף בבאה לאחר סעודה נאמר כן, ברך על הפרפרת לא פטר את הפת שאין טפלה פוטרת את העיקר, ומ"מ מעשה קדרה פוטר והוא תבשיל של חמשת המינים שהרי ברכותיהן שוות, וב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה, ושאלו בגמ' אי ארישא פליג דקתני ברך על הפת פטר את הפרפרת וכל שכן מעשה קדרה אמרי להו ב"ש לא מיבעיא פרפרת דלא פטר ליה דאף מעשה קדרה לא פטר, אי אסיפא פליג דקתני ברך על הפרפרת לא פטר את הפת ופת היא דלא פטר הא מעשה קדרה פטר ואתו ב"ש למימר דאפילו מעשה קדרה לא פטר, ואנן לאו למידע סברא דב"ש בעינן לה אלא למידע סברא דרבנן דייקינן ממלתיהו דמעשה קדרה מיפטר בפרפרת ולא הובררה השאלה והוה ליה ספקא דרבנן לקולא ואמרינן דאסיפא פליג דלרבנן פרפרת פוטרת מעשה קדרה, ושמא תאמר ומה הוצרכה והלא ברכותיהן שוות ואחר שברכה אחת לשתיהן היאך לא נפטר בה ואף ב"ש היאך נחלקו, תדע שאלו נתכוון הוא לפטור את שתיהן ודאי פשוט הוא שעלתה לשתיהן אף לב"ש אלא שזו במברך על הפרפרת ואין דעתו על מעשה קדרה ובא לו מעשה קדרה שלב"ש דברכת פרפרת חשיבא הואיל ופרפרתפת ומעשה קדרה אינו פת לא מיפטרא, ולתנא קמא דומיא דפת שפוטר את הפרפרת אף בשאינו עמו בשעת הברכה והלכה כת"ק וכן פוטר בשר ודגים וכל מיני מזון אע"פ שאין ברכותיהן שוות הא מעשה קדרה לדברי הכל לא פטר פרפרת, ואף בזו גדולי הדור כתבו שאם נתכון לשתיהן פוטר והדברים פשוטים, ולא דברו כאן אלא בסתם ומ"מ אם דעתו על הפרפרת לבד ולא על מעשה קדרה הואיל ומסיתה מלבו בפרט אפשר שאינו פוטר, ויש מביאים ראיה לזה ממה שאמרו בתלמוד המערב אהן דגביל גרוזמין וסלת בריך על גרוזמיתא לא פטר סלתא, ומפרשים אותן בשנתכוין על הגרוזמיתא לבד, וגרוזמיתא היא פת הבאה בכסנין, וכן שבמדרש ויקרא רבה אמרו כהדין גרוזמיתא דלא אתיא אלא בסוף וכן במדרש איכה אכל חד גרוזמיתא ופשט עלוהי מאה פרקים, וכן צריך שתדע במחלוקת ב"ש וב"ה שאינו אלא בברכה שלפניה אבל בברכה אחרונה מיהא אינם חולקים הואיל וברכה אחת היא שנתחייב בלא שום חלוף, אבל בשלפניה נחלקו שהיו ב"ש סוברים שאע"פ שברכותיהן שוות לא פטר האחד את של חבירו בשלפניו ומ"מ הלכה כחכמים:

זהו פי' המשנה ודברים שבאו עליה בגמ' כך הם, מה שביארנו בתחלת המשנה שהיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון דוקא בסעודה שאדם קובעה על היין שדעתו נמשכת בשעת סעודה כגון סעודת שבת וי"ט או שאדם יוצא מבית המרחץ או שעת הקזה וכיוצא באלו אבל בשאר ימות השנה הואיל ואין אדם קובע סעודתו על היין אין היין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון ולא את שבתוך המזון, ומ"מ בתוך המזון מברך על כוס ראשון ודיו, ואם היה דעתו שלא לחזור ולשתות ונמלך לחזור ולשתות מברך על כוס שני וכן בכל כוס, ומגדולי המפרשים פירשו שלא נאמר כן אלא במקומות שאין היין מצוי בהם אבל במקומות הללו שהיין מצוי ושכל סעודה סתם קביעותה על היין דין כל סעודות שוה, וכן כתבו רבין שאם הבדיל במוצאי שבת על שלחנו קודם סעודה אין צריך לברך על שבתוך המזון ואין צריך לומר בקדוש שהוא על כל פנים במקום סעודה, ואף בתוספות מביאים ראיה על זה ממה שאמרו בפרק ערבי פסחים [ק' ע"ב] ואותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת רב אמר ידי קדוש יצאו וידי יין לא יצאו, ור' יוחנן אמר אף ידי יין לא יצאו ומפני שהוא סובר שינוי מקום אין צריך לברך, ור' יוחנן אית ליה קדוש אף שלא במקום סעודה כדאיתא התם ואעפ"כ יצא ידי יין בקדוש ואע"פ שהוקשה בענין שנוי מקום כל שבמקום סעודה קדש אע"פ שלדעתו לא היה צריך לקדש במקום סעודה הואיל ומ"מ עכשיו קדש במקום סעודה נפטר ביין שבסעודה או בשל קדוש, ואם כן למדנו להבדלה שכך הוא הואיל ועכשיו הבדיל על שלחנו:

לא בא להם יין לפני המזון אלא בתוך המזון ואחר כך בא להם יין לאחר המזון קודם ברכת המזון אין פוטר את שלאחר המזון אף בשבתות וימים טובים שאין ענינם שוה שזה ר"ל שבתוך המזון בא לשרות וזה לשתות וודאי זה שבא לשתיה חשוב יותר וין החשוב נפטר בברכת הגרוע, וכתבו גדולי המפרשים שלא נאמר כן אלא במי שהפסיק אכילתו וסח וחזר לשתות קודם ברכת המזון אבל אם שתה אחר אכילתו מיד אף זה לשרות אכילה הוא בו ויין שבתוך המזון פוטרו, וכן נראה לי ממה שאמרו בפרק ערבי פסחים [ק"ג ע"ב] כיון דאמריתו הב וניברך אתסר להו למשתי, הא אי לו אמרי הכי מותר והרי סתם נאמרה אף בשלא בא להם יין לפני המזון:

מה שביארנו שהיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון דוקא הכא קודם ברכת המזון אבל אם רצה לשתות אחר ברכת המזון אין יין שלפני המזון פוטרו, ומה שנתגלגל כאן בענין בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו יתבאר במשנה הסמוכה לזו:

המשנה הרביעית היו יושבים כל אחד מברך לעצמו וכו' כונת המשנה לבאר על אי זה צד מוציא אחד מן הסבה את כל המסבה והדבר תלוי בהכנת מקום לאכילת כולם מתחלה, והוא שאמרו היו יושבים כלומר שישבו להם במקרה לא שהיתה כונתם להזמין מקום לאכילת כולם ביחד אלא שזה נטל פתו וישב לו לאכול וראה חברו ועשה כמוהו וכן האחרים כל אחד צריך לו לברך המוציא כמה שיהיו ואע"פ שברכת הנהנין כל שלא יצא מוציא אע"פ שאינו אוכל [הגה, לא ידעתי פירושו מאחר שאינו אוכל ואינו מחויב לברך האיך מוציא את חבירו בברכת הנהנין כיון דלא שייך ביה ערבות משום דלא ליתנהי ולא ליבריך דמהאי טעמא יצא אינו מוציא] בזו שניהם מתכונים לשל זה כל אחד מברך לעצמו, ואפילו היו אוכלים מככר אחד, והזהר מלפרש היו יושבים שהיו יושבים מתחלה לדברים אחרים ונמלכו אחר כן לאכול שאם כן יש במשמע שאם היתה תחלת ישיבתם לאכילה תהא קרויה קבע, ואינו שדרכן היה לאכול בהסבה על מטות וזהו קביעותם לסעודה כדרך שקביעות שלנו בשלחן ומפה ואין קביעות אלא באותה הסבה אבל ישיבה אפילו לאכילה לא מהניא אלא אם כן אמרו בה ניזיל וניכול בדוך פלן כמו שנבאר, שאם כן היה לו לומר הסבו או ישבו לאכול אחד מברך לכלן, אלא שאין הישיבה אף על דעת אכילה כלום אלא לדידהו בהסבה ולדידן במפה ושלחן, והוא שאמרו הסבו אחד מברך לכלן אלא שאחר כן פירשו בישיבה לאכילה וכשיאמרו ניזיל ניכול בדוך פלן הויא ליה כהסבה שכל שהכינו כלם מקום לסעודתן עד שאמרו נלך ונאכל ריפתא במקום פלוני או נלך ונאכל כל דבר שהם רוצים לאכול יחד אע"פ שאין מסובין אחד מברך המוציא לכלם אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו ואפילו לא היו אלא ב', שלא אמרו מצוה ליחלק אלא בברכת המזון, ומ"מ לקצת גדולי הדור ראיתי דוקא שהסכימו כלם מתחלתם לכך אבל כל שבא אחר כן אינו מצטרף עמהם אלא אם כן יש שם הסבה למנהג שלהם או מפה ושלחן למנהג שלנו הא בדרך זה מצטרף כל שהוא עד שלא סיימו האחרים, ונראה שהם סוברים לומר שאף בברכת המזון הואיל ולא קבעו להם מקום אלא שנתיחדו דרך אקראי כיחידים הם ואין בהם זימון כשם ברכה שלפניו כך נאמרה לענין ברכת המזון וכן נראה דעת גדולי המפרשים, אלא שיש אומר שלענין ברכת המזון אפילו שבו להם במקרה אחד מברך לכלם אם יש בהם כדי להצטרף לזימון, ואין נראה כן שהרי תלמידי דרב קא מיבעיא להו וכו', אמר רב אדא נח נפשיה דרב ואכתי ברכת מזוני לא גמירנא, ואם תפרש ברכת מזוני המוציא מה להם לחקור כל כך יברך כל אחד לעצמו אלא שלענין זימון שאלוה: