מאירי על ברכות פא

המשנה השנית היטו לפניו מינים הרבה וכו' אחר שביאר לנו ברכת כל מין ומין הוא רוצה לבאר במי שיש לפניו מינים הרבה ורוצה לאכול מכולן באיזה מין מהם יברך תחלה ושיפטור שאר מינים באותה ברכה, ואילו היו כל אות המינים וברכותיהן שוות כגון זית ותאנה ורמון או שהיו כלן משאר המינים שלא מז' המינים וברכותיהן שוות כגון אתרוג ותפוח לא נחלקו שמברך על החביב לו ואם חביבותו שוה בכלן מברך על איזה מהם שיזדמן כשאר מינים, ובז' המינים מקדים את המוקדם במקרא, ויש מפקפקים לומר שכל שבז' המינים מוקדם במקרא קודם אף במקום חביב ממה שאמרו בגמ' ברב חסדא ורב המנונא דאייתי לקמייהו תמרי ורמוני ובריך אתמרי ואמר ליה לא סבר לה מר כל המוקדם וכו' ואם כדברינו מה זו שאלה שמא תמרים חביבים לו, אלא שלדעתי אינה קושיא שמכל מקום אלו כי היה שואל לרב חסדא איזה מהן חביב לו שחביבותו של רב חסדא היה שקול בעיניו יותר משלו, אבל ענין מחלוקתם הוא שיש כאן מינים שבז' המינים ושל שאר המינים וברכותיהן שוות כגון אתרוג ורמון ששתיהן בפרי העץ, ואמר ר' יהודה שעל ז' המינים ראוי לו לברך ואפילו מין אחר חביב עליו ופוטר בו את האחר הואיל וברכותיהן שוות ושדעתו לאכול משניהם אע"פ שאינו מתכוין בפרט ליפטר בשתיהן בברכה זו שמן הסתם נגררת היא אחר חברתה ובדין הוא שאותן שהתורה החשיבתן יהו פוטרות אותן של שאר מינין וחכמים אומרים מברך על איזה שירצה שהוא החביב שהוא כעין עיקר והאחר כעין טפילה הא כל שאין שם חביב מקדים של המוקדם במקרא, ומ"מ אף לר' יהודה בדיעבד פטור, ומ"מ יש אומר דדוקא בשנתכוין לפטור את שתיהן שאין הגרוע פוטר את החשוב אלא בכונה, וגדולי המפרשים פסקו כר' יהודה, וראיה לדבריהם ממה שאמרו בתוספתא פת שעורים ופת כוסמים מברך על של שעורים, והלא הכוסמים יפים אלא שהשעורים ממין ז', וכן בתלמוד המערב אמרו אם יש בהם ממין ז' עליו הוא מברך וכן במעשה תלמידו של בר קפרא מר סבר בשר עדיף דחביב ומר סבר כרוב עדיף דזיין, ואן כרבנן הרי חביב עדיף אף במקום לחם שהרי חטה ושעורה האמורים במקרא הלחם הוא דזיין טפי, ומה שאמרו בסדא הסיבה הביאו להם יין כל אחד מברך לעצמו ואע"פ שיש שם לחם שהוא מוקדם במקרא, שמא לא בא הפת עדיין שכך המנהג לסדר את היין תחלה או שמא כך המנהג לשתות קודם סעודה כדי לגרור את הלב וצורך הפת הוא, וכן אמרו בירך על הפרפרת לא פטר את הפת שמשמע שאוכלים היו הפרפרת להרבות בתאבון של פת, ויש שפוסקים כחכמים:

זהו פי' המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא, כבר ביארנו במשנה שאם היו לפניו פירות של ז' המינים ופירות של שאר מינים וברכותיהם שוות מברך על של מין ז' ויש שפסקו על החביב ומ"מ אם אין שם של ז' המינים אלא של שאר מינים וברכותיהן שוות מקדים איזה שירצה ואם כלם של ז' המינים מקדים את החביב ואם אין שם חביב מקדים את המוקדם בתורה, ואם היו לפניו מיני פירות הרבה ואין ברכותיהן שוות שאין האחת נפטרת בחברתה הן שיהיו כלם מז' המינים כגון חטה ותמרה, הן שיהיו כלן משאר המינים כגון צנון ואגוז מברך על החביב כדרך שביארנו, ואם היו מקצתן מז' המינים ומקצתם משאר המינים כגון צנון וזית לדעת ראשון מברך על של ז' המנים ולדעת שני אין מברך אלא על החביב, ומ"מ הואיל ואין ברכותיהן שוות לא נפטר האחד בברכת האחר וכל מה שנא' בה לא אמרו אלא להקדים, ויש מפרשים שאף לדעת ר' יהודה מברך על החביב שמאחר שלא נפטרה זו בזו אין קפידא בהקדמתה, והוא שאמר עולא אבל בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה כלומר ודאי מודה בהו ר' יהודה לרבנן, שאם תפרש דברי הכל מין ז' עדיף לא היה לו לסתום, אלא שכוונתו שהכל תלוי ברצונו והוא חביבותו ואם רצה לברך על של ז' רשאי, וראיה לזה ממה שאמרו כאן חסורי מחסרא וכו' היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית בד"א שהיה הצנון עיקר מברך על זה וחוזר ומברך על זה כלומר אפילו על הצנון אם ירצה שאם דוקא על הזית היה לו לפרש ולומר, והרי יין ושמן אין ברכותיהן שוות ואין האחת נפטרת בחברתה ואעפ"כ קפדין בהקדמתן והוא שנחלקו למטה ב"ש וב"ה בהביאו לפניהם יין ושמן שלדעת ב"ש מברך על השמן תחלה ולב"ה על היי, ן בזו טעם אחר הוא, והוא שלדעת ב"ה כיון דיין לשתיה ושמן להריח ברכת השתיה עדיפא ולב"ש הואיל והנאת הריח קרובה מהנאת השתיה עליו ראוי לברך תחלה, וכיוצא בזו יש מי שאומר שכל שהיו לפניו מינים הרבה שאין ברכותיהן שוות לא נפטר האחד בברכת חברו, מקדים הראוי לב"פ העץ לאותו שראוי לב"פ האדמה, ואין צריך לומר שאם היו לפניו פירות ובשר שמקדים ברכה הראויה לפרי הן פרי העץ הן פרי האדמה לאותה שראוייה לשהכל וכענין האמור למעלה בתלמידי בר קפרא, ויש מפרשים שזה לא היה אלא כעס בעלמא ומ"מ אין קפדין באלו על חשיבות ברכה, ויש מכריעים שקפדין בין ברכת שהכל לשאר ברכות אבל בין פרי האדמה לפרי העץ לא וכן פוסקים שר' יהודה חולק אף באין ברכותיהן שוות להקדים של ז' המינים:

היו לפניו תאנים או זיתים ורמונים ואין שם חביב מקדים את התמרים או את הזיתים אע"פ שהו מאחורין במקרא שהן מוקדמין לסמיכות מלת ארץ יותר מן הרמונים שהתמר שני לארץ והרימון חמישי לארץ כדכתיב ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש:

אע"פ שדרשנו בפירות שבמקרא זה קדימת המוקדם לברכה יש בו רמז לשיעורין, חטה לבית המנוגע והוא שבבית המנוגע נאמרו מקראות חלוקים, אחד והבא אל הבית יטמא עד הערב ואין בו כבוס בגדים והשני והשוכב בבית יכבס בגדיו ושאלו בתורת כהנים אין לי אלא אוכל בלא שוכב או שוכב בלא אוכל או (מילת או נראית מיותרת, המעתיק) נכנס בלא אוכל ושוכב מנין שטעון כבוס ת"ל יכבס יכבס ריבה, אם סופנו לרבות את הכל מה ת"ל אוכל ושוכב ליתן שיעור לנכנס ולשוכב שישהה בכדי שיעור אכילה, והוא שאמרו שהנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפו אין אלו נקראין בגדיו והרי הן בכלל הבא אל הבית מצד עצמן והוא וכליו טמאים מיד, אבל אם נכנס ובגדיו לבושים ומנעליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו הרי אלו נקראים בגדיו והוא טמא מיד אבל בגדיו אין טמאין אלא כשישהה שם כשיעור אכילת פרס בפת חטים ומיסב ואוכל בלפתן שכל אלו ר"ל חטים והסבה ולפתן ממהרים את האכילה. שעורה לעצם כשעורה שמטמא במגע ומשא אבל לא באהל שאין עצמות מטמאין באהל אלא ברוב מנין או ברוב בנין או שדרה או גלגלת כמו שיתבאר במקומו, גפן לכדי רביעית יין לנזיר, ולא ללמד להלקותו אם שתה כדי רביעית יין שזו מיהא אין מלת גפן מורה דבר זה והרי האחרים כלן השיעור בהן עצמן, ואף החטה פירושה ששיעור הסעודה יהא בחטה אלא רביעית יין לנזיר הלכה למשה מסיני, וגפן בא לענין שאר אסורי נזיר כגון חרצנים וזגין ששיעורן רביעית שלהן משומר בגפן ר"ל ביין כלומר בכדי שאם יניחום בכלי מלא יין ישפך ממנו רביעית מחמתם שהוא חייב, ולמדנו מגפן ששיעור זה דוקא ביין דסמיך ר"ל שהוא עב ואינו נשפך במהירות ופחז כמים וכן אמרו בתוספתא מביא כלי מלא יין ומביא זית אגורי ונותנו לתוכו ואם שתה בשיעור זה חייב והזהר מלפרשה באכילת גפן כשיעור רביעית שהלולבים של גפנים אף הרכים שבהם מותרים לנזיר כמו שיתבאר במקומו אלא כמו שפירשנו, ויש מפרשים ללמד שאם שתה פחות מרביעית יין והשלימם בחרצן וזג שהוא חייב וכן פרשוה גדולי הרבנים בראשון של סוכה, ואין הלכה כן, ואע"פ שחרצנים וזגין דינן בכזית הואיל ונאמרה בהם אכילה שיעור אחד הוא שרביעית יין כשהוא קרוש עומד על כזית כמו שיתבאר במסכת שבת פרק המוציא, ואף לזו אנו צריכים למלת גפן להודיע שרביעית של יין דוקא כשהוא קרוש עומד על כזית אבל של מים רביעית קרוש אין בו כזית משום דקלישי, וכן אמרוה במנחות בדם, והוא שאמרו שם רביעית דם שיכול לקרוש ולעמוד על כזית, כגרוגרת לשיעור הוצאת אוכלים בשבת, רמון לענין טהרת כלי למה שאמרו שכל כלי בעלי בתים ר"ל שאין עשויים למכרם אם ניקבו בשעור מוציא רימון טהרו מטומאתן הא של אומן בנקב כל שהוא טהור, ומה שאמרו במסכת שבת שאף של בעלי בתים בכונס משקה פרשוה בשל חרס שאין לו תקנה וזו שבכאן בשל עץ, ויש שפרשוה בפנים אחרים ואין בידי להכריע, זית לרוב שיעורים שבתורה, דבש לשיעור כותבת הגסה לאכילת יום הכיפורים שלא נאמר בו לשון אכילה כדי לדונו בכזית אלא אשר לא תעונה ואין ענוי נפקע אלא בכותבת כמו שיתבאר כל אחד מאלו במקומו בע"ה:

מה שאמרנו שיש צדדים שהוא מברך על החביב אם היה שם גדול ממנו ראוי לו שישאל לו איזה חביב אצלו ויברך על מה שחביב לגדול ולא שילך אחר דעת עצמו, מעשה היה וכעס על זה אחד מגדוליהם על תלמידו ואמר אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן:

היו לפניו שני מינים שאין ברכותיהן שוות ובא אחד שלא לכונת עצמו אלא בשביל האחר למתק את הטעם שבו כגון צנון שהביאו תמר עמו למתק את חורפתו מברך על העקר ופוטר את הטפל זה הכלל כל שהוא עקר ועמו טפלה מברך על העקר ופוטר את הטפלה: