מאירי על ברכות עב

קליפי רמון והנץ שלו שהוא הפרח שעל הפטמא שבתוך השפופרת וכן קליפי אגוז והגרעינים וכן קלפין של תמרים הדקים בקטנותם ואותן הקליפין הם שנקראות מתחלי והתמרי הדקים שהן עליהן נקראין כופרי, כל אלו הקליפין ודומים להם שהפרי לוקה בהסרתן נעשו שומר לפרי וערלה נוהגת בהן אף בחוצה לארץ ואסורים בהנאה ואין בהם ברכה שאין ראויות לאכילה, ספק ערלה וספק כלאים בארץ אסור ובסוריא מותר וכל שכן בחוצה לארץ הן הספק בעצמו של פרי אם נוהג בו ערלה אם לאו הן שהיה הספק אם פירות אלו מכרם זה שהוא של ערלה אם לאו, מעתה כרם של ערלה וענבים נמכרות חוצה לה ואינו יודע אם הם מאותו כרם אם לאו בארץ אסור ובסוריא מותר ובחוצה לארץ אפילו ראה הענבים יוצאים מן הכרם של ערלה מותר ובלבד שלא יראהו לוקט:

הפטימא של רמון מצטרפת לכביצה לטומאת אוכלים אבל הנץ שלה אינו מצטרף ופטמא זו היא כעין שפוי כובע שיש בתוך אותו עגול שעל הרמון העשוי כשפופרת ושפתו עשוי לתלפיות ונץ שלו הוא הפרח שבתוך אותו השפופרת של אותה פטמא, והסמדר מותר בערלה מפני שאינו פרי עדיין:

מותר לקוץ אילנות בשביעית לעצים קודם שיהא בהם פרי אבל משיתחיל לעשות פרי אסור שהרי מפסיד האוכל וכבר אמרו לאכלה ולא להפסד עד שיגיעו פירותיו לעונת המעשרות שכבר הוציא פירותיו ובטל ממנו דין שביעית ומאימתי נאסר לקוץ החרובין משישרשרו והוא שבתחלת בריאתם עושין כעין שרשרת, הגפנים משיגרעו ר"ל משיעשו בוסר שהבוסר והגירוע הכל אחד, ויש מפרשים משיגרעו שיוציאו לחות מדכתיב כי יגרע נטפי מים והוא כששעורו כפול הלבן, והזיתים משינצו ר"ל משיגדל הנץ סביב, ושאר האילנות משיוציאו ר"ל שיתחילו להוציא הפרי, ובשאר ימות השנה מיהא מותר אע"פ שאין בו דין בל תשחית ודוקא כגון שהוא מועלה בעציו יותר מפירותיו או שאין קוצץ אלא ענפיו, הואיל וביארנו בצלף שמין אילן הוא מותר לנטעו בכרם ואין בו משום כלאים בכרם שאלו היה מין ירק היה אוסר את הכרם כדין ירק:

האוכל פלפלים או זנגביל בעין, בזמן שהם רטובים מברך עליהם ב"פ האדמה ואם הם יבשים אין מברך עליהם כלל לא לפניהם ולא לאחריהם, מפני שאינו אוכל אלא תבלין וכן הדין בכל הסמים וכן אינן מטמאים טומאת אוכלים ביבשים כמו שביארנו במסכת נדה פרק בא סימן, וכן הדין ביום הכפורים שאם אכלן רטובים חייב ואם יבשים פטור:

ומה שהוזכרה בגמ' לשון כסיסה כלומר כס פלפלי ביומא דכפורי פירושו אכילה גמורה אלא כל שאין דרכו באכילה נקראת אכילתם כסיסה ומאחר שאכילתן ביום הכפורים אינה מחייבת אך הוא אינו מברך כלום, ואע"פ שהשותה חומץ פטור ואעפ"כ מברכים עליו שהכל בין חי בין מזוג, לדעתנו בזה מה שהוא פטור הוא מפני שאינו משיב את הנפש אבל פלפלים וזנגביל אינו אלא מפני שאינם קרויים מאכל, ואע"פ שבלחות מיהא היה לנו לברך בפלפלים ב"פ העץ הואיל והם חייבים בערלה מכל מקום כיון שאין דרכו לאכלו בעין דיו בפרי האדמה וכן כתבוה גדולי הפוסקים, וגדולי המפרשים כתבו שהפלפלים הרטובים מברכים עליהן ב"פ העץ שהרי אילן הוא וערלה נוהגת בו מה שאין כן בזנגביל שהוא גדל בארץ, ותמרות של פלפלי והוא כעין שקים שהפלפלים עומדים לתוכן אף לדעת גדולי המפרשים אינן אלא ב"פ האדמה, ואף הם מפרשים שעיקר השמועה לא נאמרה אלא באותם התמרות והוא שבאו עליה מטעם עצו ופריו שוים, אבל בפרי עצמו הלח ודאי ב"פ העץ מברך ולא נכנס הפלפל עם הזנגביל בחדא מחתא אלא באותם התמרות:

מרקחת הזנגביל ונקראת בלשונם הילמתא דאתיא מבי הנדואה ר"ל מארץ הודו אם היא של עכו"ם מותרת ואין בה משום בשולי עכו"ם אם מצד שאינה נעשה באור אם מצד שהדברים שבו נאכלים כמות שהם חיים, ולא משום גיעולי עכו"ם שנותן טעם לפגם הוא ומברכים עליו ב"פ האדמה אם נעשה בזנגביל רטוב שהזנגביל עיקר, וכן הדין בכל מרקחת שיש הנאה באכילתו שהולכים אחר עקרו ומברך עליו ברכה ההגונה לעיקר שלו, ויש מי שאומר בהימלתא שהדבש עיקר ומברכין עליו שהכל ושמא תאמר לענין גיעולי עכו"ם מיהא ניחוש שמא תפסק בסכין של עכו"ם והשמנינות מעביר חורפתו וממתקו כמו שאמרו בקורט של חלתית, אין זה כלום שהקורט יש בו מרירות ושמנינות מעבירו קצת אבל המרקחות חוזק תורפתם הוא שבח אצלם ונמצא מתוקו פוגם, ובהלכות גדולות כתבו שהסוקר"י והקנה שלו מברכין ב"פ האדמה ואע"פ שהקנה עץ הוא הואיל ואינו פרי גמור מברכין עליו אלא ב"פ האדמה דומיא דשותא האמורה בצלף: