מאירי על ברכות סט

והמשנה הראשונה תכוין לבאר לנו הענין בהראשון, ר"ל מטבע הברכות ונוסח שלהן וכמו שאמר כיצד מברכים וכו'. ויש שואלים היכא קאי דקתני כיצד, כלומר שהיה לו להודיע תחלה חיובה ואחר כך כיצד מברכין אותה. ותירצו בה שהדברים חוזרים למה שאמרו בפ"א [לעיל י"א ע"א] מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, ופרשנוה כגון ברכת הפירות וברכת המצות והצניעו הדברים עד שהתבארו דיני ק"ש ותפלה שהם שני חלקים שבמסכת זו ומתחיל עכשיו בביאור חלק ג' שאדם חייב לברך על כל דבר שנהנה ממנו, וכן יש מפרשים שהדברים חוזרים למה שאמרו בפרק ג' [לעיל כ' ע"ב] בבעל קרי שמברך על המזון לאחריו אבל לא לפניו אלמא שאדם אחר צריך לברך בה לפניו ושואל בה כיצד וכו'. ואמר שעל כל פירות האילן בין מז' המינים כגון תאנים ורמונים ודומיהם בין שלא מז' המינים כגון אגוזים ותפוחים ודומיהם ועל היוצא מהם מברך ב"פ העץ חוץ מן היין שאע"פ שהגפן קרוי עץ דכתיב (יחזקאל ט״ו:ב׳) מה יהיה עץ הגפן, מתוך חשיבותו קבעו לו ברכה בפני עצמה להזכיר עליו שם הגפן בפרט ואע"פ שאין עושין כן בשמן ושאר המשקים היוצאים מפרי העץ, ומכל מקום אם היה אוכל באשכולות הוא מברך ב"פ כשאר הפירות, על פירות הארץ כגון קשואים ואבטיחים ודלועים ותותים מדבריות ומיני קטניות ותבואה ועל כיוצא בהן אומר ב"פ האדמה וכלשון המקרא דכתיב מראשית כל פרי האדמה ולא אמר פרי הארץ, חוץ מן הלחם שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו והוא המוציא וכלשון המקרא להוציא לחץ מן הארץ, על הירקות כגון כרוב וסלקא וכרתי ותותי שהפירות עצמן נבלעין בארץ מברך עליהן לתנא קמא ב"פ האדמה ולר' יהודה בורא מיני דשאים שר' יהודה מחייב ברכה מיוחדת לכל מין ומין ואחר פרי האדמה כולל גם כן פירות הארץ הוא מחייב ברכה אחרת בירקות ומכל מקום הלכה כחכמים. בירך בדיעבד על פירות האילן בפה"א יצא שהרי מכל מקום מן האדמה הם יוצאים ואע"פ שהאילן סבה אמצעיות, ומכל מקום היו לפניו של עץ ושל אדמה אין של אדמה פוטרת של עץ לא נאמר בשל עץ שנפטרה בשל אדמה אלא בשבירך פרי האדמה על אותו פרי עצמו, בירך על פירות האדמה ובירקות ב"פ העץ לא יצא שאין כאן עץ כלל וכל כלן הן פירות הארץ הן פירות האילן הן ירקות הן על היוצא מהם אפילו פת ויין אם ברך שהכל יצא ובלבד שיברכנו על אותו דבר בעצמו הא אם היו לפניו דבר הראוי לשהכל ושאר דברים הראויים לשאר ברכות וברך שהכל על הראוי לו לא נפטרו האחרות אלא אם כן היה דעתו על כך, שמכל מקום לא הותקן לכתחלה מטבע ברכת שהכל אלא לדבר שלא הוברר לנו דבר ליחס בו מציאותו ממנו כגון דבר שאין גדולו מן הארץ, וכן על דברים שאין להם חשיבות והוא שאמר על דבר שאין גדולו מן הארץ כגון חלב ביצים בשר וגבינה ודגים אומר שהכל, וכן על החומץ ועל הנובלות רצוני לומר תמיר שנפלו מן העץ קודם בישולם והוא הדין לשאר פירות שהם על דרך זה ועל הגובאי והוא הארבה, ור' יהודה חולק על החומץ ועל הגובאי, שמאחר שהם מין קללה אין מברכים עליהם כלל, והרי החומץ הפסיד בעצמו של יין והגובאי מפסיד את הצמחים ומכל מקום הלכה כחכמים, אלא שקצת מפרשים כתבו שאינו מברך על החומץ אלא בשחושש בגרונו אבל בשתיה ממש לא שהרי מזיק הוא לו, וכן ראיתי לקצת חכמי הדור שכתבו שבדיעבד לחם נפטר בברכת מיני מזונות כל שברכו על הפת בפרט על הדרך שכתבנו ואין נראה לי:

זהו ביאור המשנה ודברים שבאו עליה בגמ' אלו הן, כל מה שפירשנו במשנה אינו אלא לברכה שלפניו וחיובה מדברי סופרים שתקנו ברכה בכל דבר שבעולם שיגיע ממנו הנאה לאדם, דרך כלל אמרו אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה ופירשו מפני זה במשנתינו חיוב ברכה לפניו בכל דבר שיש בו הנאת אכילה אבל ברכה לאחריה חיובה מן התורה בז' המינים ובשאר כל המינים מדרבנן:

לענין ביאור סוגיא זו מבולבלת ביד מפרשים ואני צריך להעירך בפירושה דרך קצרה והוא שכבר ביארנו שבמשנתנו לא עסקו אלא בברכה שלפניה וכבר ביארנו בה שאינה אלא מדברי סופרים מכל מקום הוא סבור עכשיו שמן התורה היא ושואל בה מנא הני מילי כלומר שיהא צריך לברך לפניו בכל שהוא נהנה ממנו מן התורה והדבר ידוע שלא מצינו בתורה חיוב ברכה להדיא אלא לז' המינים ולאחריה וכדכתיב בפרשת והיה עקב כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה וכו' ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש וכו' ואכלת ושבעת וברכת הא ברכה לפניה אף לז' המינים וברכה לאחריה לשאר מינין חוץ מן הז' לא מצינו ואם כן ברכה לפניה שהוזכרה במשנתנו מהיכא, ולא חקר עכשיו כלל על ברכה לאחריה של שאר מינים שהרי לא הוזכרה במשנתנו ואע"פ שבמקרא זו שהביאו בברייתא ר"ל הלולים אמרו מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו אגב אורחיה נקטה, ומתוך לשון הלולים שמורה על רבוי, ואין לפרש דמשום ברכה לאחריה דז' מינים נאמרה שהיא מפורשת בתורה שהרי בערלה נאמר שהיא על כל המינים, והלכך לפי דרכו למד ממנו אף לאחריה בכל המינים, אלא שמכל מקום השאלה אינה אלא על ברכה לפניה שהוזכרה במשנתינו ולפי דרכו למדנו לשתים אחת דבר אלקים שתים זו שמענו, והקשה והרי מקרא זה צריך לנו לדבר אחר ואף כשתאמר שמכח רבוי אתה בא לדרוש ואף כשתוציאנו לדבר אחר רבויו מכל מקום מלמדנו ברכה לפניו שעליה אנו חוקרים אך הוא צריך לנו ללמוד על שני ענינים אחד לעיקר החלול שאע"פ שלא נאסרה ערלה אלא לג' שנים למד שאף הרביעי לא יאכל אלא בחלול קדושתו דרך פדיון ואע"פ שלענין הפודהו לעצמו מוסיף חומש למדנוה בשני של קדושין בגזרה שוה קדש קדש ממעשר כתיב הכא קדש הלולים וכתיב התם כל מעשר הארץ וכו' הוא קדש והרי יש לומר אם אין עקר הפדיון חומש מנין, מכל מקום אלמלא מקרא זה היינו למדין אותו קדש קדש מתרומה ואף בפדיון לא, ואע"פ שמצינו אשר נטע כרם ולא חללו אינו אלא ספור דברים על מה שנצטוה וכן לא אמר על פדיונו שיהא קדש או שיאסר בזולתו וכן שלא פי' בו זמן, או שמא אין בכלל ולא חללו אלא שלא נהג בו מנהג חולין לאכול ממנו ונמצא מכל מקום שהוא צריך לנו לעיקר החלול, וכן צריך עוד לנו ללמד שדבר הטעון שירה טעון חלול כלומר ללמד שאין דין רבעי אלא בכרם ולא בשאר נטעים שאין הלולים אלא לשון שירה ואין אומרים שירה ר"ל הלוים אלא על היין, ר"ל על נסוך היין אע"פ שאומרים הלל על הדוכן בתקיעות תרועות בשחיטת פסחים כמו שהתבאר בראשון של פסח שני, וכן במלחמה כמו שנכתב בד"ה ביהושפט כשבאו עליו בני מואב ובני עמון המון רב ונתירא והתפלל והבטיחו הנביא כמו שנכתב שם אל תיראו ואת תחתו מפני ההמון הרב ונאמר שם ויקומו הלוים להלל לה' בקול גדול וכו' ויועץ אל העם ויעמד משוררים לה' ומהללים להדרת קדש, מכל מקום פי' הענין שאין הלוים בשעת הקרבן אומרים שירה על הדוכן עד שעת נסוך היין לא בשעת הקטרה או זריקה או נסוך המים בסוכות [הג"ה והגם דנסוך המים והיין היו בב"א כמבואר במשנה פ"ד דסוכה וברמב"ם פ"י מה' תו"מ ובמאירי בסוכה שם מ"מ נפ"מ בדיעבד אם הקדים של יין למים או להיפוך, דאפילו אם הקדימו לזבח יצא כמבואר שם ברמב"ם ובמל"מ כ"ש אם הקדימו לנסוך היין דיצא]. ואכתי למאן דתני נטע רבעי ר"ל רבעי נוהג בכל נטע ולא בכרם בלבד ובכ"מ שיה דין רבעי נזכר בו הוא שונה נטע רבעי ואיפקעה לה דרשא דטעון שירה טעון חלול שהרי אף מה שאין טעון שירה טעון חלול ואייתר ליה חד הלול לברכה לפניו ניחא, אלא למאן דתני כרם רבעי ברכה לפניו מהיכא. ואף למי ששונה כרם רבעי אם שמא אינו למד כן ממלת הלולים אלא מגזרה שוה שבפרשת רבעי נאמר תבואתו כדכתיב ובשנה החמשית תאכלו את פריו להוסיף לכן תבואתו ובכלאים כתיב ותבואת הכרם הרי מכל מקום אייתר ליה חד הלול לברכה אלא אם אינו למד כן מגזרה שוה ולא למדה מרבו אלא שמביאה ממלת הלולים ברכה לפניו מהיכא, ואף כשתביאה מגזרה שוה ואייתר ליה חד הלול מהאי חזית דמוקמת ליה לברכה לפניה בכל המינים דלמא אברכה לאחריה בשאר מינים דלא כתיבא דהכי עדיף טפי מדאשכחן ברכה לאחריה בז' המינים והיינו דקאמר תניח לאחריה וכו' הא לפניו מהיכא, וקושיא זו אף לבעל הנטע קשיא אלא דהכי קאמר ועוד הן לבעלי הנטע הן לבעל הכרם דאייתר להו חד הלול לפניו מהיכא. ותירץ לו בזה שכל שהוא למד כרם רבע מגזרה שוה ואייתר ליה חד הלול לברכה מוקמינן ליה לשל אחריה כדקאמרת ברכה לפניה מקו וחומר דהשתא כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן והוא הדין לבעל הנטע הואיל ומכל מקום אייתר ליה חד הלול, ונמצא עכשיו חד הלול לעיקר פדיון ואידך לברכה לאחריה לשאר מינים שלא מן הז' וברכה לפניה לכל המינים מקל וחומר ולא שיתכוין לומר דברכה לפניה בכל המינים וברכה לאחריה לשאר מינים דאורייתא אלא דרבנן ואסמכוה חדא אחד הלול וחדא אקל וחומר. וחזר והקשה לבעל הכרם אשכחן כרם כלומר דמדקא אמרת דהלולים אכרם לחוד קאי ומגזרה שוה אם כן הלול דאייתר לך אכרם הוא ואיל לך ברכהל אחריו אכרם ולפניו אכרם מקל וחומר אבל שאר מינים מנלן, ואם תאמר וכרם הרי מז' המינים היא דכתיב בהו ברכה לאחריה ולפניה מקל וחומר ואם כן אם אינו ענין לכרם תנהו ענין לשאר מינים, אין זה כלום שמא גפן הנזכר בז' המינים איין קאי וכן בזית על השמן וכדכתיב ביה זית שמן אבל על הענבים עצמן מהלול נפקא, אי נמי אפכא ואם כן אשכחן כרם, וכי תימא ילפינן לשאר מינין מינה במה מצינו לכרם שהוא נהנה וטעין ברכה לאחריו אף כל וכו' ומדילפינן לה לאחריו אתיא לה לפניו מקל וחומר, מה לכרם שכן מצינו בה צד חומר מצד אחד שחייב בעוללות קמה תוכיח שאינה חייבת בעוללות ויש בה ברכה לאחריה אף כל וכו', ומדילפינן לה לאחריו אתיא לה לפניו מקל וחומר, וילפינן שאר מינים מינה במה מצינו, איכא למפרך שכן חייבת בחלה ואי מייתית ליה מתרוייהו בחזר הדין מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח כרן לנסכים וקמה למנחות ואתיא נמי זית דאע"ג דמז' מינים היא דלמא קרא אשמן לחודיה דנפקא זית גופיה במה מצינו אי נמי איפכא דקרא אזית גופיה ושמן במה מצינו, ואע"ג דזית גופיה כרם אקרי ואינו צריך להביאה ממקום אחר בהא דאשכחן כרם אינו כלום, דכרם זית היא דאקרי הא כרם סתמא לא אקרי ואם כן מה להצד השוה שכן יש בהן צד מזבח ר"ל בלילת מנחות שאר מינין מיהא לברכה לאחריו דנילף לפניו מקל וחומר מנלן, ואי דילפת להו מז' המינים במה מצינו מה לז' המינים שכן חייבים בבכורים, וכן היה יכול להקשות אי הכי לילף מינה לברכה אחריהם מעין ג' אלא דחדא מיניהו נקט, ואף למאן דתני נטע רבעי דכלהו הני לא קשיין ליה אכתי מידי דלאו בר נטיעה כגון בשר וגבינה והדומים לאלו ברכה לפניו מהיכא, ואם תאמר נילף משאר מינים הרי אין ברכותיהן שוות והיאך נלמוד מנסח אחד לנסח שבדרך אחרת, אלא סברא היא ר"ל ברכה לפניו הן בז' המינים הן בשאר המינים הן לבעל הכרם הן לבעל הנטע סברא היא דאסור להנות מן העולם בלא ברכה ואין חיוב ברכה בתורה אלא לז' המינים ולאחריהן, הא לפניו בכלן ולאחריה לשאר מינים מדרבנן:

וכל הנהנה מן העולם בלא ברכה מעל והוא שדרשו לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, ובתלמוד המערב אמרו אמרת לה' ה' אתה טובתי בל עליך אם אכלת וברכת כביכול כאלו משלך אכלת, ומכל מקום בתוספות כתבו שאחר שסמכוה מן המקרא וכן שעשאוהו כמועל בהקדש מדכתיב לה' הארץ אם שכח ולא ברך או אפילו ספק ברך ספק לא ברך ועדיין הוא אוכל [הג"ה אינו מובן אם עדיין הוא אוכל פשיטא דמברך על מה שיאכל באם שכח ולא ברך ואם אינו אוכל עוד אפילו אי הוי מה"ת א"צ לברך בשכח ולא ברך מעיקרא כדמסקינן לקמן סוף פ"ז] חוזר ומברך ואין צריך לומר ברכה לאחריה של ז' המינים שהוא תורה:

זהו ביאורה של שמועה דרך קצרה אע"פ שבפירושנו נטינו בה לדרך אחרת, ופסקים הראוים להוציא מתוכה אלו הן, ארבע מתנות יש לעניים בכרם פרט ועוללות שכחה ופאה ובתבואה אינן אלא ג' לקט שכחה ופאה, אלא שכשהגיע זמנה חייבת בחלה ליתנה לכהן וכל שבעת המינים חייבים בבכורים כמו שיתבאר במקומו, נטע רבעי צריך הבאה לירושלים או פדיון כמעשר שני, ויראה לגדולי המחברים שאינו נוהג בחוצה לארץ כלל אף בכרם ואף בפני הבית שכל שהוא טעון הבאת מקום אין מביאים מחוצה לארץ אלא אוכל פירות שנה רביעית אף בכרם בלא שום פדיון אבל בארץ ישראל נוהג אף לאחר חורבן ר"ל בזמן הזה וכשפודה בזמן הזה מברך אשר קדשנו וכו' וצונו על פדיון נטע רבעי ופודה בפרוטה ואומר הרי הן מחוללי על פרוטה זו על פירות אלו ומשליך הפרוטה לים או שורף הפירות, וכל שערלה נוהגת בו רבעי נוהג בו שהלכה כדברי האומר נטע רבעי וכסתמן של כמה שמועות, אח מהן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים וכו' ואחת מהן לרבעי וכן כמה שמועות, ויש שפוסקים שדין רבעי נוהג בחוצה לארץ, ומעתה אף בזמן הזה כן, ומכל מקום אף לדבריהם דוקא בכרם אבל לא בשאר נטיעות הואיל ואף בארץ נחלקו בשאר נטיעות אם נוהג בהם רבעי אם לאו כבר אמרו כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, וכרם רבעי שאמרנו דוקא כרם והוא על הפחות בה' גפנים ב' כנגד ב' ואחת יוצאה זנב ושלא יהו מרוחקות ט"ז אמה כמו שיתבאר בפרק הספינה, אבל גפן יחידית אינה בתורת רבעי אבל דין ערלה נוהג על כל נטע ואף בגפן יחידית אע"פ שבקצת ספרים נמצא לגדולי הרבנים במסכת סוטה הפך הדברים, חס ושלום על פה קדוש לאמרה [בגליון הש"ס מרעק"א כאן תמה ג"כ ע"ד רש"י אלו] ולא כונו בה אלא לענין רבעי: