מאירי על ברכות יא

כל שאדם יכול להתפלל בבית הכנסת יעשה מפני ששם כונת הלב מצויה, כלל גדול אמרו תפלת הצבור חביבה וכל המתפללים בבית הכנסת בעשרה שכינה עמהם, ובפרק ד' אמרו שאסור לאדם שיקדים תפלתו בצבור לתפלת הצבור והתבאר למטה שאם לא היה יכול להתפלל בב"ה יתפלל בתוך ביתו בשעה שהצבור מתפללים שנאמר ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אימתי הוא עת רצון בשעה שהצבור מתפללים, ומכל מקום מי שיש לו ב"ה בעירו והוא יכול לילך ואינו הולך אין רוח חכמים נוחה הימנו ולא עוד אלא שנקרא שכן רע ואם יש לו בית המדרש קבוע מתפלל בו וכך הדבר ברור:

לעולם יזהר אדם שלא לדון ביחידי אפי' בדברים שרשאי בכך, ולעולם לא ידון אלא בג' שהם שנים נושאים ונותנים ואחד בורר ומכריע ובזה נשמרים מן השגיאה ונאמר עליהם ששכינה עמהם וכן לעסוק בתורה, אע"פ שבכל צד נאה ומשובח אם הם שנים הדבר נאה יותר שמביניהם יבחן האמת ביותר, ועוד שמתוך שאחד נושא ונותן עם חבירו הדברים חקוקים בדמיונם יותר ויותר והוא שכיון באמרו שנים מיכתבן מילייהו בספר הזכרונות:

לעולם תהא מחשבתו של אדם רדופה אחר המצות שאף המחשבה אינה אלא תועלת והיא המביאה לידי המעשה, אמרו חכמים אפי' חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה: