מאירי על ביצה סג

כל הכלים שמותרין לטלטל בשבת כגון אותם שמלאכתם להיתר ניטלין אף שלא לצורך תשמישן המיוחד וכן אף שלא לצורך תשמיש אלא אף מחמה לצל כמו שיתבאר במקומו:

כלים שנשברו ביו"ט אין מסיקין בהם שהרי הם נולד אבל מסיקין בכלים שלמים הואיל ומותרין לטלטל מותרין להיסק ואף בכלים שנשברו ביום טוב פירשו בתלמוד המערב דוקא בשאין עליהם תאר כלי אבל יש עליהם תאר כלי מותר פירוש שהרי ככלי הם ובמסכת שבת פרק שני התבאר בזו כל שהן ראוין למעין מלאכתן ומ"מ פירשו שם שלא יהפך בהם משהסיקן או ירבה עליהם עצים מוכנים שאם לא כן הרי משהסיקן נעשו שברי כלים וכן מסיקין בכלים שנשברו מערב יו"ט ובמסכת שבת התבאר לדעת ר' יהודה שאין מסיקין בגרעיני תמרים ובקליפי אגוזים שנתחדשו היום אבל מסיקין באגוזים ותמרים:

מה שביארנו שקשרי כלים מתיר ומפקיע וחותך יש אומרים שלא נאמר כן אלא לצורך אכילה וכגון מה שאמרו שובר אדם את החבית בשבת ליטול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי ולמדנו מכאן שמותר לחתוך את התלוש לצורך אכילה וכן שמותר לחתוך את החוטין שהנשים תופרות בהם את העוף אחר שמלאוהו ואע"פ שבתלמוד המערב אמרו על מלוי זה שבתוך העוף שאסור לעשותו ביו"ט שמא יפסיק את החוט והוא שאמרו הדין סיקריא אסור למיעבדה ביומא טבא דילמא מפסיק בנימיה מגדולי המפרשים פירשו שלא מפני חתיכה שבשעת אכילה הוא אוסר אלא שמא יפסיק בשעת עשייה וראיה לדבר לדעתי שירושלמי זה בא על משנת אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים שהוא ממה שאפשר לעשותו מערב יו"ט וכן בזה בתיקון החוט וכשטת גדולי המחברים כמו שיתבאר והוא הענין לדעתי שאמרו אסור למעבדיה ולא אמרו אסור למפסקיה ומפני זה כתבו גדולי המפרשים שיש להם לתקן את החוט מערב יום טוב ולהכניסו ביום טוב בחרירה של מחט ויזהרו שלא לכפול את כל החוט שיהא צריך לחתכו אחר התפירה אלא יכפול מעט ממנו וכשישלם תפירתו ישמט החוט מן המחט וחכמי הצרפתים התירו גדילת החוט ושזירתו לצורך כך ביום טוב שאינו דומה לגדילת הפתילה שאנו אוסרין שזו אין שם כלי עליה כפתילה ומכל מקום ראוי ללמדן שלא יהיו גודלות ושוזרות כדרך שהן עושות בחול:

הרבה דברים מתבארים במסכת שבת בענין פתיחת החבית ליטול ממנה יין והוא שאסור לנקוב החבית כדי לעשות לה ברזא להוציא היין ממנה שזהו תקון כלי אלא יתיז ראש החבית בסייף שהרי שובר אדם את החבית ליטול ממנה גרוגרות או יסור מגופתה וכן פירשו שם שאם מגופתה בצדה אין נוקבין אותה אבל למעלה מותר וכן פירשו שם שאין חותכין שפופרת ביו"ט ואין צריך לומר בשבת ואם נפלה מחזירין אותה בשבת וכל שכן ביו"ט ואפילו אינה מתוקנת לגמרי הואיל וחתוכה היא מותר ודברים אלו יתבארו במקומן בע"ה ומ"מ כל הגאונים מסכימים שלא לשבור מנעולי תיבות שיש בהן אוכל נפש שלא הותר במנעול גמור כשלנו אלא בשלהם וכמו שאמרו בעירובין ל"ה א' במנעול דקטיר במתנא וצריך סכינא למיפסקיה אבל מנעול גמור לא ובתלמוד המערב שבמסכת עירובין אמרו הדא דתימא במגדל של אבן אבל בשל עץ נעשה כשובר את החבית ושמא לא במנעול גמור הוא נעול:

המשנה הששית אין פוחתין את הנר מפני שהוא עושה כלי אין עושי' פעמים אין חותכין את הפתילה לשנים ר' יהודה אומ' חותכה באור לשני נרות אמר הר"ם נר ידוע והנרות שלהם היו עושין אותן זוגות וחותכין אותה אחר עשייתן חותכה באור לשתי נרות הוא שיתן הפתילה קצתו בנר אחד וקצתו בנר אחר ויתן האור בנתים ויתחלק ותהיה פתילה דולקת בזה הנר ואין חתיכת הפתילה בתנור או במספרים לפי שהוא מתקן מנא ולמעכה ביד מותר והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המשנה הששית והכונה לבאר בה שיש מלאכות שאסור לעשותן אף לצורך אוכל נפש ואמר על זה שאין פוחתין את הנר וענין פחיתת הנר הוא שהיוצר מגבל את העפר ועושהו חמרים חמרים קטנים עגולים ושטוחים וקורין להם בלשון תלמוד ביצים ואח"כ לוקחן אחד אחד ותוחב אגרפו בתוכו ועושה בו חקק על פני כל עגולו ואח"כ אופה בכבשן ונעשה כלי להדליק בו את הנר על ידי שמן ופתילה המונחים לתוכו ואמר עכשו שאין פוחתין וכו' והוא ענין חקיקתו על ידי תחיבת האגרוף מפני שבחקיקתו הוא עושה כלי אע"פ שלא נאפה בתנור שאע"פ שאין ראויין להדלקה ראויים הם להשתמש בהם לאיזה דבר ואע"פ שכיון בזה לצורך יום טוב כגון ליתן בו תבלין אסור:

ואין עושין פחמין והוא שצורפי זהב בוררין להם גחלת גסה ומכבין אותה במים ונעשית פחם וחוקקין בו ועושין אותו כלי וצורפין בו ואמ' שאין עושין כן אפילו שלא לכונת צירוף ושלא בחקיקה ואע"פ שמתכוין בה לכבוד יו"ט כגון שיקבץ מהם הרבה ויסיקם תחת תבשיל שאין ראוי לאפותה אלא בפחמין או לבעלי מרחצאות שאין מחמין את המים אלא בפחמין ומחממין בהם את המים לצורך יום טוב ואע"פ שרחיצה ביום טוב אסורה מחמין אותה לאותם שרוצין להזיע ומשנה זו נשנית קדם גזרת איסור זיעה וכל שכן שאסור אחר גזרה וי"מ איסור עשיית פחמין אף בלא כבוי שאם בכבוי פשיטא אלא פירושה כגון שלקח הגחלים והניחן לצד אחר שלא במקום הבערה ונמצאו כבין מאליהן ונעשין פחמין ואף בזה אסור הואיל ולכונת כבוי נעשה וי"מ כבוי דוקא ולא במים אלא שמכסה אותם בעפר:

ואין חותכין את הפתילה לשנים כלומר אין צריך לומר שאין עושין את הפתילה מעקרה שכלי גמור הוא אלא אף אם עשה מערב יו"ט פתילה ארכה אין רשאי לחתכה לשנים שהרי הוא מחדש כלי ר' יהודה אומר חותכה באור לשתי נרות פי' בגמ' חותכה באור בפי שתי נרות כלומר שאף חתיכה באור לצורך שתי נרות אסורה שאין לנו בין חתיכה בסכין לחתיכה באור כלום אלא מה שהתיר ר' יהודה הוא כגון שהיה צריך לשתי נרות זו אצל זו ואין לו אלא פתילה אחת והיא ארכה שכופל את הפתילה ונותן חציה בנר זה וחציה בנר זה ומדליק באמצעה ונעשית מאליה שתי פתילות בשתי נרות ופירשו בתלמוד המערב דוקא בשצריך לשתיהן והלכה כר' יהודה ושאר דברים שבמשנה הלכה הם:

וזהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אע"פ שפחיתת הנר נדונת כעשיית כלי לענין יו"ט כמו שביארנו לענין טומאה מיהא לא נגמרה מלאכתה להיות חשובים כלי עד שיצרפם בכבשן כדין כלי חרש וכל שלא צרפן בכבשן נקראין כלי אדמה שאין מקבלין טומאה ויש אומרים שמשעה שגבלו גבול יפה ובעפר הראוי לעשות כלים מקבל טומאה ולא נקרא כלי אדמה אלא שנטל צרור וחקקו ועקר הדברים כדעת ראשון וכן יראה במסכת שבת בשמועת כיבלא דעבדי נ"ח א' שאף במגובל הוא נקרא כלי אדמה אלא שהם פירשו שלא נאמר שם אלא בטיט המגובל לחותם של עבד שאינו מגולגל כל כך שיהא ראוי לעשות ממנו כלי:

אילפסין חירניות והם נקראות צעי חקליאתא כלומר קערות של בני כפרים שאינם מכונים לכלים נאים והם קערות של חרס שעושין אותן חלולות ועגולות בלא שום פתח אלא שהם כעין כדור וכשמתנגבות מעט חולקין אותן לשנים והם שתי קערות וי"מ שנעשה החצי התחתון קערה והחצי העליון כסוי וזהו שקראום צעי חקליאתא שמביאין אותם בשדות וצריך להביאן מכסות ואמר על אלו שקודם שנחלק כסויין טהורות באהל המת שהרי אין מקום ליכנס טומאה באוירם וטמאות במשא הזב מתורת היסט כדין כלי חרש המוקף צמיד פתיל שאין מטמא באהל המת ומיטמא במשא הזב הואיל ויש לו תוך ויש פוסקי' כר' אלעזר בר' צדוק לומר שאף במשא הזב טהורות ואין הדבר דומה למוקף צמיד פתיל שהמוקף חל עליו שם כלי מעקרו אבל זה לא חל עליו שם כלי עד שיחלק וכן שמאחר שאינו מיטמא במגע שהרי אינו מיטמא מגבו אינו מיטמא במשא ומ"מ בשני של עדויות מפורשת כדברינו בהדיא ונראה הטעם שמאחר שעומדות ליחלק הרי הן כמוקף צמיד פתיל כך נראה לי וכן כתבנוה בראשון של נדה ולא עוד אלא שמתחלתן עשויות לכך ר"ל שעושין שריטה עמוקה במקום שראוי לחלקן כדי שיהא חלוקן נעשה לשעתו וכשנצרפו מחלקן ומ"מ ביו"ט חשובות הן כלי ואסור לעשותן או לחלקן לשנים שחלוקן הוא תקון כלי ואע"פ שלענין טומאה לא חששנו למה שהן עתידות עדין להתחלק לומר שעדין לא נגמרה מלאכתן בזו מפני שכלי חרס בשולו הוא הוא גמר מלאכתו כמו שביארנו על זו בשני של עדיות וי"מ באלפסין חירניות שעושין שטחים גדולים כעין אלפס בלא בית קבול ואח"כ חוקקין בהם מעט ואפילו קודם החקק משתמשין בהם הכפרים ואוכלין שם פתם שרוי במים ומלח ושמן וקאמר דאע"ג דלא מיטמאי באהל המת הואיל ואין להם בית קבול טמאות הן במשא הזב מתורת היסט דומיא דמוקף צמיד פתיל שאין מיטמא באהל המת ומיטמא במשא הזב ור' אלעזר מטהרן אף ממשא הזב הואיל ואינה כלי של קבול ואין נראה לפרש כן שאי אפשר לטמא במשא הזב מה שאין לו בית קבול דבמשא הזב נמי בעינן תוך מגזרה שוה דבו בו דכתיב במשא הזב וכל כלי חרש אשר יגע בו וכתיב וכלי חרש אשר יבושל בו מה להלן יש לו תוך וכו' כדאיתא בהדיא בספרי אלא מחוורתא כדמעיקרא אלא שהם מקשים לפירושנו היאך אמר דחזי לקבולו בהו מידי ומאחר שהם עגולות וסתומות היאך ישתמש אלא שאנו מפרשין שראויות לפרסן או לחתוך כסויין עדין הרי הכסוי כמגופת חבית כלינטל קאי ואין גורסין עירניות ולשון עירניות הוא שמתוך גדלן אדם מערה מן הקערה לתוכן ואין צריכין לכף: