מאירי על ביצה נט

מה שהצריכו במשנה זו שנוי להבאת כדי יין לא נאמרו הדברים אלא בשאפשר לו אבל אם אי אפשר לו כגון שזימן אורחים הרבה ואין הבאת כתפו או ידיו מספקת מותר להביא בסל ובקופה ומ"מ ישנה אדם בכל מה שאפשר לו ושנוי זה שאנו מצריכין צריך שתדע שכל מה שאפשר לו לשנות בהקל המשא צריך לעשות כן ובלבד שלא יתגלגל לו טורח אחר על ידי הקל המשא המשל בזה שמי שצריך לשני כדים אין אומרין יביא אחד ויחזור ויביא אחר ולא יביא שניהם ביחד כדי שיקל משאו שאם תאמר כן הרי מה שהרויח בהקל המשאוי הוא מפסיד ברבוי הדרך אלא אם יכול לשנות בהקל המשא שלא בהארכת הדרך עושה ואם לאו משנה בצדדין אחרים אע"פ שאינו מיקל באותו שנוי ובלבד שלא יכביד משאו הא כל שאפשר לו בהקל המשא עושה כיצד היה דרך אותו דבר לינשא על כתפו בטורח ובדוחק ישאהו במקל ועל זה אמרו דדרו בדוחקא לידרו בדיגלא ודיגלא הוא מקל ארוך וראשו מתפשט לשני צדדין כעין אותו שזורין בו התבואה בגורן ומכניס ראשו באגני הקופה וראש המקל בידו והמשאוי מאחוריו היה רגיל לנשאו במקל ישאהו בשני מקלות אגודים בראשיהם כדרך שהכתפים עושין וזהו שאמרו דדרו בדיגלא לידרו באגדא והוא שאוגד שני מקלות ארוכים בראשיהם ומניח המשאוי על אותם ראשים הנאגדים וראשי המטות השניים אוחזם אחד בידו אחת ואחד בידו האחרת היה רגיל לישא בכך ישאוהו במוט בשנים על כפיהם ועל זו אמרו לידרו באכפא היה רגיל בכך ואין כאן שנוי עוד להקל יפרוס עליהן בגד לצניעות בעלמא ואם אין לו בגד ואי אפשר לו לשנות בשום ענין נושא כדרכו ואם אי אפשר לו לשנות אף שלא בהקל הואיל ואינו מכביד בכך משנה היה אפשר לו לשנות אלא שיש באותו שנוי הכבדה אינו משנה וזהו שלא החליפו בשמועה זו לומר דדרו באכפא לידרו בדיגלא וכו' שכל אלו אחרון אחרון קל במשאוי ובהפך הוא מכביד במשאו הא כל שאינו מכביד אע"פ שאינו מיקל ישנה אחר שאין לו צד בהקל ומ"מ כל שיש בשנויו חשש שמא יבא לידי עברה נוח לו שלא ישנה ולא יכניס עצמו לידי ספק הילכך נשים היוצאות לשאוב אינן משנות שאם תאמר לשנות מכד גדול לקטן אם מספקת בכך ודאי כך הוא אבל אם אינה מספקת הרי מרבה את הדרך ואם מקטן לגדול הרי מרבות במשאוי וא"ת לכסותו במגופה פעמים שהמגופה נופלת ומביאה לה בידה ואע"פ שהותרה הוצאה הרי מכל מקום מרבה במשאוי וא"ת שתקשרהו בבית יד של חבית ואין בו הרבאת משאוי אחר שהוא על הכד שמא תפסק קשירתה ותבא לקשרה קשר של קיימא וא"ת שתפרוס עליו הבגד שמא יטובל במים ויבא לידי סחיטה:

מעתה עליך לשאול למעלה בכדי יין שהצרכנו בהם לפרוס עליהם בגד בשאי אפשר לו לשנות בצד אחר נחוש שמא יטמש ביין ויבא לידי סחיטה יש מתרצים שלמעלה לא נאמרה אלא בפירות ואם על כל פנים אתה מפרשה ביין מכח דבר הלמד מענינו אתה מפרשה בחביות סתומות וי"מ אותה בסודר שאינו קפיד עליו או בחבית שאינה מליאה או שהם שנים והאחד מוחה בחברו ודברים אלו כלם אע"פ שצופים אמרום אינם כלום ועקר הדברים בזה הוא שתדע שאין חשש סחיטה של בגד השרוי במים דומה לסחיטה של בגד השרוי ביין או בשאר משקין שבגד הבלוע במים יש בו איסור סחיטה גמורה האסורה מתורת מכבס ומלבן שהוא אב מלאכה וכל שעסקו בבגד עם מים חוששין לסחיטה זו כענין האמור כאן וכענין מה שאמרו בפרק שני לדעת אחת שאין מטבילין כלים בשבת משום סחיטה ואע"פ שאף בבגד עם מים התירו לפעמים כל אחד ואחד תשובתו בצדו והוא שאם התירו במסכת שבת פרק שרצים ק"ט א' ליתן יין צלול או מים צלולים לתוך המשמרת ואין חוששין לסחיטה אין הדברים אמורים אלא במשמרת שדרכה בכך ואינו קפיד עליה ומה שהתירו בהולך להקביל פני רבו לעבור במים עד צוארו ולא גזרו לסחיטת בגדיו הטעם מפני שבמצוה הוא עוסק וכן הנדה טובלת בבגדיה אם אין לה בגדים להחליף מטעם זה או שמא כמו שנזכר בה הטעם בפרק שני מתוך שלא הותרה אלא על ידי מלבוש זכורה היא ואם תשיבנו הא מ"מ אע"פ שאין סחיטה יאסרו מטעם שרייתו זהו כבוסו תדע שלא נאמר שרייתו זהו כבוסו אלא במי שמטיל בגדים למים או מים על הבגד להדיא לכונת נקיות הבגד וזהו שאנו מתירין לקנח את הידים במפה וכן ספוג אלונתית שמקנח כל גופו בסדין לאחר רחיצה בשבת אבל סחיטה האמורה ביין ושמן ושכר ובסחיטת פירות אינה מתורת כבוס ולבון אלא מתולדת דש שכמו שהדש מפרק האוכל מן התבן כך זה (מביא) [מוציא] היין והשמן והשכר מן הבגד או המשקה מן הפירות ונהנה מאותו משקה היוצא מכח סחיטתו כשהוא נופל במקום שאין הולך בו לאיבוד וזהו מה שאסרו במגופה של בגד הנתונה על פי חבית הנקראת בלשון תלמוד מסוביתא דנזיאתא שאסור להדקה ואע"פ שאין מתכוין להוציא השכר מן המגופה הואיל ופסיק רישיה הוא והוא הטעם שהתירו הגאונים בהדוק זה כל זמן שיהא הולך לאיבוד שאינו כעין דישה אחר שהולך לאיבוד ועל דרך זה אסרו במסכת שבת להדק בגד רך על פי החבית והוא שאמרו בפרק תולין קמ"א ב' לא ליהדק אודדא אפומא דשיישא וסחיטה זו אין דרך לעשותה לכונת סחיטה גופה אלא כשהוא צריך להדק מצד אחר וסחיטה מאליה היא באה אבל אין חוששין שיקח הבגד ויסחטנו לכונת הוצאת יין כמו שאנו חוששין בעסק בגד עם מים שיקח הבגד עצמו ויסחטנו לכונת כבוס ומתוך כך הותר למעלה לפרוס בגד על חבית של יין והוא ענין מה שהתירו במסכת שבת פרק תולין שמסננין את היין בסודרין וי"מ במסוביתא דנזייאתא שלא משום סחיטה הוא אלא שהיה נקב בחביותיהם והיא היתה סותמת אותו הנקב וכשמהדקה הוא עצמו דופן לכלי ויש בשאלה זו תירוצים אחרים ועקר הדברים כמו שכתבנו:

דבר שלא נכתב איסורו בתורה בהדיא אלא שחכמים הביאו איסורו מן התורה כגון תוספת יום הכפורים שהוציאוהו מדכתיב בתשעה לחדש בערב והוא מדברים שאין איסורם מפורסם להמון והיו הנשים נוהגות בו היתר אין מוחין בידם הנח להן לבנות ישראל מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות וכל שכן בדבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים מכל וכל כגון טפוח יד על יד או ספוק כף על ירך או רקוד ברגל ושאר משמיעי קול וכן מה שאסרו לישב על שפת המבוי שהלחי קבוע לשם שמא יתגלגל לו חפץ שבידו חוץ למבוי ויטלנו ויכניסנו תוך המבוי וכן כל כיוצא בזה ומ"מ נראה לי שאין כל האיסורין שוין בענין זה והוא שרמזתי באמרי מדברים שאין איסורם מפורסם להמון ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ותוספת יום הכפורים עצמו חוכך אני לומר שאינו אלא מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא ואע"פ שאמרו כאן תוספת יום הכפורים דאוריתא פירושו שיש לעקר שלו סרך מן התורה וכן אמרו במסכת מועד קטן במלאכת המועד חולו של מועד דאוריתא וכן הרבה ובפירוש מצאתיה באחרון של ראש שנה במה שאמרו ולא עולין באילן וכו' ושאלו השתא דרבנן אמרת לא מן התורה מיבעיא ותירץ זו ואין צריך לומר זו קתני ודאי עלייה באילן אינו אלא מדברי סופרים שמא יעלה ויתלוש אלא שפירושו בדבר שיש בו חשש לבא לידי איסור תורה מיבעיא למדת שכל שאסרוהו מחשש איסור תורה הן קורין אותו לפעמים מן התורה וכן כל שיש לעקר האיסור סרך לאיסור מן התורה כמלאכת המועד שעקר איסורו והוא היו"ט מן התורה הא כל שכתוב בתורה בהדיא או שאיסורו מפורסם לכל ודאי מוחין בידם: