מאירי על בבא מציעא סג

חלק בפני שלשה וחברו כופר בה ואין שם הבית דין כלל שנדע זה על פיהם הרי זה צריך להביא שנים מן השלשה שיעידו שחלק בפניהם ושלישי עמהם או שנים מן השוק שיעידו שחלק בפני שלשה:

אלמנה יש לה רשות למכור למזונותיה מנכסי בעלה אפילו קרקע ואפילו שלא בבית דין מומחין ובלבד בשלשה הדיוטות בקיאין בשומא ואם מכרה בינה לבין עצמה אם שוה בשוה מכרה הרי מכרה קיים וכשירצו היורשין להשביעה אין מחשבין עמה בבית דין על ספוק מזונותיה ועל מעשי ידיה וכן משביעין אותה שלא מכרה ביתר ממה ששמו לה ואם מוכרת לכתובתה נשבעת על כתובתה בבית דין שלא נפרעה בכלום ומוכרת אף שלא בבית דין מומחין אלא בשלשה הדיוטות נאמנין ובקיאין בשומא ואם מכרה בינה לבין עצמה אם שוה בשוה מכרה קיים ונשבעת אחר מכירה ליתומים אם רצו שכדין מכרה לדעת קצת וכן אם מכרה ביתר ממה ששמו לה ודברים אלו יתבאר עיקר שלהם במסכת כתבות בע"ה:

המשנה הארבע עשרה והיא מעורבת קצתה מן החלק השני בצדדין שאינן בכלל אבדה וקצתה מענין החלק החמישי בצדדין הפוטרין בהשבת אבדה ואמר על זה מצאה ברפת אינו חייב בה ברשות הרבים חייב בה אם היתה בבית הקברות אל יטמא לה אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אביו אל תחזיר לא ישמע לו אמר הר"ם כבר ידעת כי פרישות הכהן או הנזיר מן הטמאה הוא עשה ולא תעשה נאמר בכהן וקדשתו ונאמ' בנזיר קדוש הוא וזו מצות עשה ונאמר בכהן לנפש לא יטמא ובנזיר נאמר ועל כל נפשות מת לא יבא והחזרת האבדה עשה בלבד והוא מה שנאמר השב תשיבם לאחיך ומעיקרנו אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ואמ' רחמנא איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כלכם חייבין בכבודי ולכן אינו חייב בכבוד אב ואם אם אמרו לעבור על מצוה מן המצות:

אמר המאירי מצאה ברפת אינו חייב בה ופרשוה בגמ' ברפת שאין יציאת הבהמה משם ותעייתה מצויה כל כך כגון שאינה יכולה לצאת משם בריוח ומתוך כך אינו חייב בה אע"פ שיכולה לצאת בדחק ואע"פ שזה הרפת חוץ לתחום ברשות הרבים חייב ליטפל בה אע"פ שאינה רצה ופירשו בגמ' דוקא שהוא חוץ לתחום:

היתה בבית הקברות לא יטמא לה כמו וביארנו אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר לא ישמע לו ואע"פ שהוקש כבודו לכבוד המקום שאין לך לכבדו להקל בכבוד שמים בפירוש אמרו איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כלכם חייבין בכבודי:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה החמש עשרה והוא מענין החלק החמישי במה שנתגלגל בו לעניני פריקה וטעינה פרק וטען פרק וטען אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב שנא' עזוב תעזוב עמו הלך וישב לו ואמר הואיל ומצוה עליך אם רצית לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו ואם היה זקן או חולה חייב מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון ר' שמעון אומר אף לטעון ר' יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יותר ממשאו אין זקוק לו שנא' תחת משאו והוא יכול לעמוד בו אמר הר"ם ומצוה מן התורה לפרוק בחנם ולטעון בשכר ור' שמעון אומר זה וזה בחנם ואין הלכה לא כר' שמעון ולא כר' יוסי ומן המבואר שמה שאמ' זקן או חולה הוא שב לבעל המשא ומה שאמר חייב ר"ל כי הפוגע בו חייב שיפרוק המשא הוא לבדו ולא יטריח לבעל המשא שיפרוק עמו אם הוא חלש הגוף:

אמר המאירי פרק וטען אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב פי' הפריקה היא כשהבהמה רובצת תחת משאה והטעינה כשנפל המשוי בדרך ואין שני להקימו עם הבעלים וחייב בזה אפילו מאה פעמים כמו שבארנו למעלה עזוב אפילו מאה הקם אפילו מאה ולא נאמר תעזוב או תקים אלא ללמד שאם מצאה רבוצה ואין בעלים עמו פורק וחוזר וטוען:

הלך וישב לו כלומר שהיתה בהמה זו רבוצה והיה בעליה עז פנים והלך וישב לו ואמר לזה שפגע בו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק פטור ועל זה נאמר עמו ואם היה זקן או חולה ר"ל בעל הבהמה זקן או חולה ואין בו כח לעזור ואינו עושה כן מתוך עזות אלא מתוך חולי או זקנה חייב זה לפרוק ולטעון עמו לבדו:

מצוה מן התורה לפרוק פירשו בגמרא לפרוק בחנם מתוך שיש כאן צער בעלי חיים אין משהין להתנות על השכר אבל לא לטעון ר"ל לא לטעון בחנם אלא בשכר והרי זה עושה מצוה ונוטל שכרו ומ"מ פריקה בחנם יש אומרים דוקא למי שאינו מתבטל ממלאכה אבל עוסק במלאכה יש לו שכר בטולו ולא יראה לי כן לא נאמרה אותה משנה אלא להשבת אבדה שהוא בטול גדול ר' שמעון אומר אף לטעון פירוש אף לטעון בחנם ואין הלכה כדבריו ר' יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יותר ממשאו הראוי לו אין זקוק לה הואיל ויש כאן פשיעת בעלים ואין הלכה כדבריו אלא אף ביתר ממשא הראוי:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שכתבנו הלכה היא אלא שיש בענין הלך וישב לו תנאי כמו שיתבאר ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: