מאירי על בבא מציעא סא

היו רועים בין הכרמים אין זו אבדה ומ"מ אם היה הכרם מבעלי דת ואמונה מחזירין אותה מצד אבדת הכרם היתה מעובדי האלילים שאין אנו מצווים בהחזרתה אם הוא במקום שהניזק יכול להרוג המזיק הנמצא ברשותו מחזיר מצד אבדת גופה שמא יבא בעל הכרם ויהרוג את הבהמה ואם הוא במקום שאין רשאי להרוג אלא בהתראה אינו זקוק להחזיר שאם תמצא לומר שמא התרה הרי בעל הבהמה מפסיד על עצמו ואבדה מדעת היא:

היתה ברשות הרבים ואינה רועה ולא רצה יתבאר למטה שאם חוץ לתחום נוטל ומכריז בתוך התחום אין זקוק לה:

מצא טלית או קרדום באיסטרטיא וכיוצא בה נוטל ומכריז בצד הגדר אין זה אבדה לא סוף דבר במה שנמצא בדרך מצד נפילה ותעייה שאדם חייב להציל ולהחזיר אלא אף כל צד שרואה נכסי חברו באין לידי הפסד והוא יכול להצילן חייב ראה מים שוטפין ובאים הרי זה גודר בפניהם שלא יכנסו לקרקע של חברו הן שהיו שם עמרים הן שלא היו שם שאף לפחיתת הקרקע יש לו לחוש ולהציל לכל אבדת אחיך לרבות אבדת קרקע וכל כיוצא בזה בדין:

המשנה השלש עשרה והוא מענין החלק החמישי החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו חמשה פעמים חייב שנא' השב תשיבם היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל אם יש שם בית דין מתנה עמו בפני בית דין ואם אין בפני מי מתנה שלו קודם אמר הר"ם כפועל בטל ר"ל כפועל שבטל ממלאכתו שבטל ממנה והשב מקור וידוע אצל כל בעלי הלשון כי המקור נופל על המעט ועל הרוב תאמר שמרתי לפלוני שמור ותאמר שמרתי פלוני ופלוני שמור ולפיכך מורה השב שחייב להחזיר פעמים רבות וכמו כן הקם תקים שלח תשלח ועזוב תעזוב וזולתם מן המקורות:

אמר המאירי החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים והוא הדין לכמה חייב להחזיר שנא' השב תשיבם ופי' בגמרא השב אפילו מאה פעמים במשמע:

היה בטל מסלע ר"ל שראה אבדת חברו שוה כמה סלעים ולא חס על בטול מלאכתו והחזירה ונמצא בטולו עולה לסלע אינו נותן לו סלע אלא שכרו כפועל ופירשו בגמרא כפועל בטל ר"ל שאם היתה מלאכה שלו כבדה ובעלת עמל גדול שמין כמה אדם רוצה להפחית משכרו במלאכה כזו למלאכה קלה כהליכה עם האבדה ממקום שהיא לבית בעליה ומנכה משכר בטולו כשיעור זה ואם הוא טוען שאינו רוצה בכך שכל המלאכות קלות בעיניו ורוצה בזו ששכרה גדול ואע"פ שטרחה מרובה אינו נאמן בטלה דעתו אצל כל אדם ואע"פ שבזה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש והציל בעל היין את דבשו של חברו ושפך את יינו אין לו אלא שכרו ולא דמי יינו טעם הדבר מפני שלא נתחייב בכך ולא עוד אלא שהיה לו להתנות ויש מפרשים כפועל בטל של אותה מלאכה כגון שיש זמנים בשנה שבעלי מלאכה זו טרודים ויש להם בתפירת בגד זה סלע ויש זמן בשנה שאין טרדא לאומנות זו ואין לו בתפירת בגד זה אלא שקל ואמר שאף אם הוא עכשו בזמן הטירדא אינו נותן לו אלא כזמן הפנוי הואיל ומ"מ לא התעמל כל כך:

ואם יש שם בית דין כלומר שמגלה דעתו קודם שילך אחריה שאינו רוצה להתבטל ממלאכתו אא"כ מעלין לו שכר הראוי להעלות ממלאכתו ואין שם בעל האבדה שיתנה עמו ויש שם שלשה שהם בית דין בכל מקום ורשאין לגמור את הדין עד שאין בעל האבדה יכול אחר כן לסרב בדבריהם הרי זה מתנה בפניהם ודבריהם קיימין הא שנים אין דבריהם קיימין ובעל אבדה יכול לסרב הא אם התנה עם בעל האבדה דבריו קיימין ואם אין שם בית דין ולא בעל האבדה או שבעל האבדה לשם ואין שם עדים שיהו מעידין לו ואינו מאמינו שלו קודם ואין מטריחין אותו לבטל ממלאכתו על הספק:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: