מאירי על בבא מציעא נ

המוצא סלע בשוק ומצאו חברו ואמר לו שלי הוא וחדשה היא ושל מלך פלוני או של מדינה פלונית היא אפילו אמר שמי כתוב עליה אינו חייב להחזיר אין סימן למטבע מצד עצמו הואיל וכל עצמן של מעות אינן עומדין אלא להוצאה שמא הוציאה הוא ונפלה לאותו שלקחה הימנו ומאחר שאין לבעלים סימן אחר אף הם מתיאשים משעת נפילה:

גדולי קדמונינו כתבו דוקא במקום שרבים נושאים ונותנין אבל במקום שאין משא ומתן מצוי בו מקום סימן ואין נראה כך שמטבע אחד הדברים מראין שדרך נפילה הוא שאין בה סימן מקום ולא עוד אלא שדבר מועט כזה אין לו סימן מקום:

המשנה השלישית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השני ואע"פ שלא נשלם עדין החלק הראשון כמו שיתבאר קפץ לו לחלק זה ובמשניות שאחריה חזר לתשלום חלק ראשון וביאר במשנה זו שכל שכיוון בעליה להניח על מנת שתשאר לשם ר"ל שלא מחמת שכחה נשארה לשם הואיל והוא מקום המשתמר קצת שאין כאן אבדה מדעת אסור לו ליגע בו שמא מתוך שיקחם כשישובו הבעלים ליטול ולא מצאו יתיאשו ממנה ולא יחזרו אחריה ונמצא גורם להם פסידא ואמר על זה מצא אחר הגפה אחר הגדר גוזלות מקושרין או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן מצא כלי באשפה אם מכוסה לא יגע בו אם מגולה נוטל ומכריז אמר הר"ם אי אפשר לו שיקח אלה הדברים הנזכרים לפי שיש לומר הבעלים הניחום לשם שיחזרו ויקחום ואם לקחום לא יהיו להם בהם סימן שיתנו כדי שיחזרו להם מה שלהם ולפיכך לא יגע בהם:

אמר המאירי מצא אחר הגפה ר"ל סתימת כתל של עץ או קנים מלשון הגפת דלתות או אחר הגדר של אבנים או שמצא גוזלות מקושרים ופרשוה בגמרא שמקשרים בכנפיהם שאין כאן סימן קשר שכל בני אדם קושרין להם כך וסימן מקום אין כאן שהרי מידדים הם או שמצא איזה דבר בשבילין שבשדות שהן גבוהות מרשות הרבים וכל אלו הדברים מראין שבכונה הונחו ועל דעת שישארו לשם איזה זמן ואין כאן אבדה מדעת שהרי יש כאן שמור קצת לא יגע בהן וכן הלכה ובגמרא יתבאר שאף בדבר שאין הדברים מוכיחין בבירור שהוא דרך הנחה הואיל ויש כאן הודאה קצת הרי הוא ספק הניח כגוזלות המקושרים והם מדדים שאפשר שבאו מעלמא מאליהם ואפשר שאחד הניחם וכל ספק הניח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר:

ומה שאמרו אם נטל לא יחזיר פרשו רוב המפרשים שהן של נוטל ואין הדברים נראין היאך יזכה במה שאסור לו אלא לא יחזיר לאותו מקום אלא יהא מונח עד שיבא אליהו או שיביאו בעליה עדים שמאחר שנטלה שלא כדין חייב הוא ליטפל בה לעולם וגדולי המפרשים כתבו לא יחזיר אבל מכריז ויש מפרשים לא יחזיר למקום שנטל משם שמא כבר באו בעלים לשם ולא מצאו ונתיאשו מהם ויבא אחר ויטול וכן נראה בתלמוד המערב ומכאן כתבו גדולי הדור שכל שעמד הוא לשם וראה שלא באו שם הבעלים יכול הוא להחזירו לשם ועיקר הדברים לדעתי כפירוש ראשון ר"ל שאם נטל אינו צריך להחזיר שמ"מ ספק הוא ואין מוציאין מידו ויש מי שכתב בכל אלו הואיל ואין שמור שלהם גדול כל כך שלא נאמר לא יטול אלא בשאין שם סימן ויגרום לו פסידא הא כל שיש שם סימן יטול ויש חולקין בדבר:

מצא כלי באשפה אם מכסה לא יגע בו שבודאי הואיל ומכסה בכונה הונח שם ועל דעת שמור ואם מגלה נוטל ומכריז אם יש שם סימן יחזיר ואם לאו יהא דינה של דין אבדה שאין מוצאת בעלים על הדרך שיתבאר למטה ויתבאר בגמ' שמשנה זו בשאין אשפה זו עשויה לפנותה והילכך מכסה לא יגע בו ומגלה נוטל ומכריז שאין כאן אבדה מדעת שמא כסה ונתגלה הא בשעשויה ליפנות אבדה מדעת היא ובין מכסה בין מגלה הרי אלו שלו ואם היא אינה עשויה ליפנות ונמלך לפנותה בין מכסה בין מגלה נוטל ומכריז וכל אלו בכלים גדולים שאין דרכם בנפילה אלא בהנחה הא בקטנים שאין דרכן אלא בנפילה בין מכסה בין מגלה בין עשויה ליפנות בין שאין עשויה ליפנות נוטל ומכריז שעם עפר הבית נזדמנו לשם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

המשנה הרביעית והיא מענין החלק הראשון ואמר מצא בגל או בכותלים ישן הרי הוא שלו בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית ואם היה משכירו לאחרים אפילו מצא בתוך הבית הרי אלו שלו מצא בחנות הרי אלו שלו בין התיבה ולחנוני של חנוני לפני שלחני הרי אלו שלו בין הכסא ולשלחני של שלחני אמר הר"ם ואמרו מצא בגל או בכותל ישן ובלבד שיהא אותו דבר בתוך הקרקע לענין שיוכל לומר שטמנו מזמן מרובה אבל אם מצאו קרוב מפני הקרקע או מפני הכותל דינו כדין הנמצא באשפה ואמרו מחציו ולחוץ שלו הוא כשיהיה זה הדבר הטמון בכותל לשון זהב או חתיכת כסף וכיוצא בזה אבל אם היה כלי מלא זהב הולכים אחריו כי הכלי אם הוא לחוץ הרי הוא שלו ואם הוא לפנים של בעל הבית ולא נשגיח חציו כבר בארנו פעמים רבות כי שלחני שם המצרף ומחליף כסף וזהב במעות וכסא שלו הוא התבה שישים עליה מעותיו:

אמר המאירי מצא בגל ר"ל גל אבנים שנעשה מכתל שנפל והיה מפנהו ומצא בתוכו מציאה או בכותל ישן שהיה סותרו ומצא בו מציאה הרי אלו שלו ופרשו בגמרא בישן ביותר שהעלו המטמוניות חלודה רבה עליהם ויש לתלות שמן הגוים הקדומים היו כמו שקבלנו באמוריים שהיו מטמינים בדרך זה ואין כאן חלוק בין מחציו ולפנים למחציו ולחוץ שהרי אין זה בחור שעל הדרך אלא בין סיד ולבנה או בתוך העפר אבל אם מראין הדברים שהם מטמון חדש לא יגע בהם ושמא תאמר אף בישן למה של מוצא הואיל ויש כאן יאוש יזכה בה בעל החצר שהרי חצרו של אדם המשתמרת קונה לו שלא מדעתו פרשו גאוני ספרד דוקא באבדה שהוא יכול לראותה אבל זו אינה ידועה לא לו ולא לאחרים והרי היא אבודה מכל אדם ויש מפרשים שקודם יאוש באה לשם וכל שבמציאה שבאה לידו לפני יאוש אין יאוש שאח"כ מועיל בה כמו שכתבנו למעלה וגדולי המפרשים כתבו בזה שלא נאמר אלא בכתל שאין להם בעלים מיוחדים כל כך כגון של מדברות ויערים אבל כל שיש לו בעלים מיוחדים אפילו העלו חלודה כמה שלו הם שמא של אבותיו היה וכן עיקר ולא נחלק בזו בין מחציו ולפנים הואיל ובין הטיט הוא או בין סיד ולבנה אין מטמון זה עשוי אלא מצד בעל הכותל:

מצא בכותל חדש ונשתמש בחורין שבה וסתמן אם מחציו ולחוץ ר"ל מחצי עובי הכותל ולחוץ הרי הן שלו בודאי אחד מבני רשות הרבים הניחו שמתמידים הם להשתמש בחורים לפי שעה ושמא תאמר א"כ יהא דינו כמוצא אחר הגפה ולא יגע בו ודאי לפי שעה הניחו ושכח וכשזכר נתיאש אם מפני יד הרבים אם מפני יד בעל הבית ואפילו היה בו סימן הרי היא של מוצאו ולא זכה לזה חצרו מן הטעם שכתבנו ועוד שאין זה משתמר שתשמיש חורי רשות הרבים מצוי הרבה לבני רשות הרבים ואם מצאו מחציו ולפנים הרי הן של בעל הבית שחזקתו שלו הם שאין אחרים מטמינים בסמוך לו כל כך אף לפי שעה ופרשו בגמרא שדבר זה במעות וכספים ודומיהם ומ"מ יש דברים שצורת הנחתן מוכחת אם של בעל הבית אף מחציו ולחוץ ואם של מוצא אף מחציו ולפנים כגון סכין שאם קתא שלו כלפי חוץ ודאי אדם אחר הניחו לשם ואם קתא שלו כלפי פנים בעל הבית הניחו וכן הכיס הולך אחר המתנים שלה וגדולי המחברים כתבו בכל אלו שאנו אומרים שזכה בהם בעל הבית דוקא בבעל הבית עצמו שטוען שהוא שלו או שהוא יורש ואנו טוענין לו אבל אם הוא מודה שמציאה היא הרי היא של מוצא:

ואם היה משכירן לאחרים כלומר שבית זה כבר השכירו בעל הבית לאחרים ובא זה עכשו ושכרו ומצא מציאה בתוך הבית הרי היא שלו הואיל והרבה בעלי בתים עמדו לשם הרי מה שיש לדון בו שהוא לבעל הבית אף אתה צריך לברר למי ושאלו בגמרא יזכה בה אחרון והוא אותו שדר בה לפני זה שחזקה כל היוצא מן הבית מפשפש בכליו ועוד שאלו שכחו הראשונים כבר מצאו האחרונים ואם כן יחזיר לשלפניו והשיבו שהדין כך הוא אלא שבזו אנו עסוקים שאותן שלפניו היו שלשה כגון שנאספו שלשה אכסניים ועשו להם פונדק אחד בבית זה והרי אף לשלפניו אינו יודע למי יחזיר ולא שרבם ישראלים שאם כן הרי מ"מ של ישראל היא וכל שרבו ישראל חייב להכריז אלא שרבו גוים וישראל אחד ביניהם והואיל ורבו גוים הרי הוא של מוצא ומה שאמרו בגמרא לשלשה גוים פי' לשלשה שרובן גוים שאם אין כאן ישראל אף בגוי אחד דיו:

ויש שהעמידוה אף בשלשה ישראלים וזה שזכה מוצא הוא מפני שבודאי לאחד מהם נפל והואיל ושיער בעצמו בודאי אחד משני חבריו מצא ומאחר שלא החזיר דעתו לגזול מתיאש מיד שאינו יכול לתבעו בבריא אחר שהם שנים ואף שבועה אין כאן שהרי לכל אחד טענת שמא היא ואין שבועה בשמא אלא באותם השנויים במשנה וכלל גדול באבדה כל שמשער מי מצאה ואינו יכול לומר לו דרך בריא אתה מצאתה כגון שהם שלשה שהרי אומדן שלו באחד משנים ולא באחד לבד ומאחר שראה במוצא שלא החזיר מתיאש מיד וכל שמשער מי מצאה והוא חושב שיכול לומר לו בבריא אתה מצאתה אע"פ שבידו לכפור אינו מתיאש כגון שהם שנים שנפל לאחד מהם וחושב בודאי על חברו שמצאה ומ"מ חלקו על סברא זו בגמ' שכל שבשלשה ישראל אינו מתיאש שמא שתפין הם ונאמנים זה על זה וכשמרגיש בחסרונו אינו מתיאש כמו שיתבאר בגמ' ורוב פוסקים פסקו כדעת זה ומ"מ גדולי המפרשים חוככים לפסוק שאף בשלשה ישראל:

מצא מעות בחנות הרי אלו שלו ואפילו על השלחן מפני שהכל נכנסים לשם ומתיאש מפני שרוב הנכנסים לשם גוים וחצרו של חנוני אינה קונה לו שקודם יאוש באה שם ועוד שכל שרבים מצויים שם אינה חצר משתמרת והוא אינו אומר תקנה לי חצרי:

בין התיבה ולחנוני הרי הן של חנוני שחזקתן שלו נפלו ומ"מ אם הוא מודה שאינן שלו הרי הן של מוצא שלא אמרו לחנוני מתורת זכייה אלא מתורת שחזקתן שלו וכן הדין בשלחני והוא שאמר לפני השלחני הרי אלו שלו בין הכסא לשלחני הרי אלו של שלחני וכל אלו אף בשיש בהם סימן כגון צרורים ויש מפרשים אותם בשאין בהם סימן ואין גורסין בגמרא אפילו צרורים וכו' אלא אפילו מונחין על השלחן ועיקר הדברים כדעת ראשון שהרי מטעם רבים מצויים שם אנו באים עליה אלא שהם מפרשים זו של חנות ושלחן במקום שרבו ישראל ואינו נראה כן:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם: