מאירי על בבא מציעא ריז

החוכר או המקבל לשנים ידועות אינו נוטל כלום בשבח האילנות אפילו אותם שיצאו בשדה מאליהם או ענפים שצמחו באילן אחר שקבל או חכר ואין צריך לומר אותם שהיו שם והשביחו שאין שמין לו בהם שבח כשיסתלק שאין השבח נדון כפירות ומ"מ אם היו שם זרעים ועדין לא הגיע זמנם למכר בשעה שזמנו להסתלק ואם יתלוש אותם לעצמו יפסידו עד שלא ימכרו כגון שלא נתבשלו יפה או שלא הגיע יום השוק שמין אותם ונוטל דמיהם מבעל הקרקע:

אע"פ שהחוכר והמקבל אינו נוטל כשמסתלק חלק משבח האילנות מ"מ המוכר שדהו והגיע היובל והלוקח נטע אילנות כשיגיע היובל ויחזור קרקע לבעליו שמין לו שבח האילנות ונותנין ללוקח שנאמר ויצא ממכר בית הממכר חוזר ואין השבח חוזר:

המקבל שדה לעשר שנים או לכמה שירצה והגיע יובל בתוך הזמן אין היובל מפקיע את הקבלנות לצמיתות אמר רחמנא מי שהיתה נצמתת בידו יצא קבלנות ושכירות וחכירות שאינה נצמתת וכבר ביארנוה:

אע"פ שאין שמין למקבל וחוכר בשבח האילנות אם צמחו שם אילנות אחר קבלנותו וחכירותו מחשבין לו מקום האילנות שהפסיד זריעתן ומחשבין לו כפי זרע שזרע בשאר השדה לא שיאמר אני הייתי זורע שם מיני בשמים יקרים שנמצא ההפסד מרובה ומ"מ אם צמחו במקום שאין ראוי לזריעה כגון טרשים שבה וכיוצא בזה אינו נוטל כלום:

יש בדיני עבודת הקרקע דין אחר שאינו לא חכיר ולא שכיר ולא קבלן או אריס והוא קרוי שתל וענינו שהוא נוטע קרקעו של בעל הבית מתחלתו והיה מנהגם בזה שהיה אריס כל הימים שאותן האילנות בקיומן ונוטל מחצה ואין הלה יכול לסלקו עד שיפסיד הא מכיון שהוא מפסיד מסלקו ושתל זה כשמסלקין אותו שמין לו מה שהשביח ונוטל החצי ומנכין לו מחצי השבח הראוי לו מה שהפסיד מעתה מת לו שתל זה והניח יורשים רבים יכול הלה לסלקו אע"פ שלא הפסיד עדין הואיל והדבר ידוע שיגיע בזה הפסד מהמת שסומכים הם זה על זה ונותן להם חלקם בשבח וכן בכל שהדבר ניכר שאם לא יסלקנו יפסיד אע"פ שלא הפסיד אבל אם לא הניח אלא יורש אחד והוא ראוי לכך אין יכול לסלקו אלא השתל מורישה לבנו ולבן בנו עד כמה דורות ויש חולקין בזו לומר שכל שמת השתל אף בלא טענת הפסד מסלק את היורש לומר לא התניתי אלא לאביכם ואין הדברים נראין:

הפסיד השתל ועלה הפסדו כנגד חצי השבח שהשביח יוצא בלא שום שבח אבל אם לא עלה הפסדו לכך מחשבין לו חצי שבח שהשביח ומנכין ממנו כנגד הפסדו ואפילו התנה ואמר אי מפסידנא מסתליקנא בלא כלום אין זה כלום אסמכתא היא שהרי זו דרך גזום הוא ודרך יתור כלומר שאם אפסיד אשלם יותר מן הראוי ואין זה דומה לאם אוביר ולא איעביד כמו שביארנו:

שתל זה אינו צריך התראה אלא כל שהפסיד מסלקו ואין השתל יכול לטעון היה לך להתרות בי שלא להפסיד קודם שתסלקני שכל פסידא שאינה חוזרת כמותרה ועומד הוא:

כל שבני הכפרים ממנין עליהם אדם אחד במלאכתם ופשע מסלקין אותו מיד ואין צריך התראה מכאן אמרו שתל הקבוע לבני המדינה ליטע שדותיהם כרמים וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות והמקיז דם והמוהל שחבל והסופר שטעה בשטרות ומלמד תינוקות של בני המדינה שפשע בתינוקות אם שלא ללמדם אם ללמדם בטעות אם לחבול בהם יותר מן הראוי וכן בכל כיוצא באמנויות אלו ממה שפסידתם אינה חוזרת מסלקין אותם בלא התראה והוא הדין כשיחידים מנוהו עליהם באחד מאמנויות אלו וכיוצא בהם ושמא תאמר בטבח מיהא הרי חייב לשלם שכל טבח ששוחט בשכר משלם יש אומרין מכאן הואיל ואין לו שכר פרטי על בהמה זו אינו משלם מעתה בודק העיר שהוא שוחט בהמה שלנו ומנבלן פטור ויש אומרים שאף זו משלם ומ"מ מסלקים אותו שפעמים שבעל הבית צריך ליתן בשר לפני האורחים ואינו משלם דמי צערו ובשתו וכתבו גדולי המפרשים בכל אלו שאע"פ שמסלקין אותם בלא התראה מ"מ אין מוחזקין בהפסד בכדי לסלקם אלא בשנים ושלשה פעמים: