מאירי על בבא מציעא קעג

לעולם מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול שהרי לאברהם אמרו לו מיד כן תעשה ובלוט נאמר ויפצר בם מאד:

מדת צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה שנא' ואקחה פת לחם ואח"כ ואל בן הבקר רץ אברהם ורשעים מדתם לומר הרבה ואפילו מעט אין עושין שהרי נאמר בעפרון ביני ובינך מה היא ואח"כ וישקול אברהם לעפרון:

אע"פ שאין שואלין בשלום אשה על ידי בעלה שואלין ומדה הגונה ומעלה לשאול באכסניא שלו שנאמר ויאמרו אליו איה שרה אשתך:

ואע"פ שאין ראוי לתלמיד חכם לשנות במה ששמע ולומר דבר שאינו בדבר השלום מיהא מותר לשנות דרך צחות אמרו גדול השלום שאף הקב"ה שנה בו שנאמר ואדני זקן וכתוב אחריו ואני זקנתי:

המשנה השניה והכונה להתחיל בה בביאור החלק השני וביאר במשנה זו באיזו עבודה הותרו פועלים לאכול ממין שעסוקין בו ובאיזו נאסרו ואמר על זה אלו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה בתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכה ובדבר שגדולו מן הארץ אלו שאין אוכלין העושה במחובר לקרקע בשעה שאינו גמר מלאכה בתלוש מן הקרקע מאחר שנגמרה מלאכה ובדבר שאין גדולו מן הארץ אמר הר"ם אמרה תורה בשכיר שהתירה לו לאכול ואל כליך לא תתן וקבלנו בפירוש זה הפסוק בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית אינך אוכל ולפיכך אינך אוכל עד גמר מלאכה וכשיהיה הדבר שהוא עוסק בו תלוש מן הקרקע יש לו לאכול בשעת מלאכתו ולמדנו זה מדאמ' רחמנא לא תחסום שור בדישו וכמו שיאכל שור בתלוש כן יאכל הפועל והראיה על זה ממה שאמ' לא תחסום שור בדישו ולא אמר לא תדוש בשור חסום ר"ל שלא תהא חסימה בשום פנים לא לשור ולא לאדם:

אמר המאירי אלו פועלים שהם אוכלים מן התורה במין העסוקים בו וכדכתוב כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך וכן כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידיך ולמדו מפי השמועה שלא נאמרו דברים אלו אלא בשכיר ופועל שאם לא כן מהיכן הותר לו ליכנס שהוא אומר כי תבא אלא שכך הוא הענין כשתבא ברשות בעלים מצד שנשכרת להם לעבוד שם תהא רשות בידך לאכול וביאר עכשו על איזה צד והוא שאם עשה במחובר לקרקע אוכל בשעת גמר מלאכה ר"ל אוכל כשהוא עוסק באותה מלאכה שאין שם עוד מלאכה במחובר והוא כשתולש או קוצר או בוצר וכיוצא באלו והוא שאמרו ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל ואם עוסק בתלוש מן הקרקע אוכל כשהוא עוסק במלאכה שעדין לא נגמרה למעשר ליאסר באכילת עראי או לחלה אם הוא בר חלה כגון דש וזורה וחמר הממלא את הקפות ונושאן והדורך וכיוצא באלו ודוקא בדבר שגדולו מן הארץ כגון פירות אלו וכיוצא בהן אבל החולב והמגבן והמחבץ אין בו אכילה מן התורה ודברים אלו אין מנהג מבטלן שהרי מצות עשה להניחן בכך:

ואלו הן שאין אוכלין מן התורה אלא שאם המנהג באותה העיר לאכול אף באלו או אם התנו אוכלין מן המנהג או מן התנאי אבל כל שאין בו מנהג ידוע ושכרן בסתם או שהיה שם מנהג ידוע ושכרן על דין תורה אין אוכלין העושה במחבר לקרקע במלאכה שאין זו גמר מלאכה במחובר כגון המנכש בבצלים ושומים וכיוצא באלו ופירשוה בגמ' אע"פ שתולש הקטנים והוא שעובדי אדמה נוהגים כן בבצלים קטנים שאין להם גידול ועוקרין אותן להרחיב מקום לגדולות ואע"פ שנגמרה מלאכתן של אלו הואיל ולא לצורך עצמן בא להם גמר מלאכתם אינו אוכל ובתלוש מן הקרקע אחר שנגמרה מלאכתו למעשר או אף לחלה אם הוא בר חלה כגון הלש והמקטף והאופה שכבר נגמרה מלאכתן לחלה הא אם נגמרה מלאכתו למעשר ולא לחלה אוכל וכגון שאחר שנמרחה התבואה ונגמרה למעשר שכרו לנשאו קודם שיעשר או לבור צרורות או לנפות ואם שכרו לאלו אחר שעשר אוכלין הואיל ובא לידי חיוב אחר ולא הגיע לכך כגון אלו שנפקעו מחיוב מעשר ולא נגמרו לחלה וכן כל כיוצא בזה כך כתבוה גדולי המחברים ומ"מ גדולי המפרשים חולקין בה שמאחר שנגמרה מלאכתו למעשר אינה חוזרת להיתרה וכן אינו אוכל בכל דבר שאין גדולו מן הארץ כגון חולב והמחבץ כמו שביארנו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה אלו הן: