מאירי על בבא מציעא קה

התרומה והבכורים זר האוכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים וכן כהן טמא שאכלן וזר שאכלן בשוגג משלם חומש ואסורין לזרים ושמא תאמר והלא אמרת שהזר האוכל במיתה ומה הוצרכת ללמד שאסורים לזרים פרשו בו שאסורים אף בהנאה ואע"פ שאמרו מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה לא נאמר כן אלא כשאין הדבר כלה באותה הנאה הא כל שהדבר כלה באותה הנאה כגון להסיקו תחת תבשילו וכיוצא בזה אסור ויש מפרשים אסורים לזרים אף במקום שאין בו מיתה וחומש כגון לחצי שיעור ועל דעת האומר חצי שיעור מן התורה וכן נראה מתלמוד המערב ואף הלשון מוכיח כן שאם לאכילה וכשיעור אין כאן איסור לבד שהרי זר שאכל תרומה במזיד חייב מיתה בידי שמים ולוקה עליה כמו שיתבאר במקומו והן נכסי כהן לקדש בהם את האשה וליקח בהם כל דבר אף שאין ראוי לאכילה אלא שהמקבלם נוהג בהם בקדושתם ונותנן או מוכרם לכהנים ועולים באחד ומאה ר"ל שאם נפלה סאה תרומה במאה של חולין מעלה סאה ונותנה לכהן והשאר מותר לזרים הא בפחות ממאה הכל אסור לזרים ומוכר את הכל לכהנים בזול חוץ מדמי אותה סאה ודוקא מין במינו אבל בשאינו מינו בנותן טעם כמו שיתבאר במקומו וטעונין נטילת ידים אף לפירות שהידים כבר ידעת שגזרו עליהן טומאה שניה ושני עושה שלישי בתרומה לפסלה וטעונין הערב השמש שאם טבל ועלה אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו מה שאין כן כל אלו במעשר שני חוץ מנטילת ידים כמו שהתבאר במסכת חגיגה ואף בזו יש אומרים שאין מעשר צריך נטילת ידים ומביאים ראיה ממה שאמרו מצא פירות בין פירות מעשר ופירות תרומה יאכלו כחומרי שניהם אסורים לזרים וטעונים נטילת ידים והערב השמש כתרומה אסורין לאונן וטעונין הבאת מקום כמעשר ומיתה וחומש ואיסור לזרים אין בו שאם משום זר הרי כל עצמו לזר הוא נאכל ואי משום טמא וממה שאמרו טמא שאכלו בירושלם לוקה וחוץ לירושלם מכין אותו מכת מרדות שאין לוקה על אכילתו בטומאה אלא במקום אכילתו כמו שיתבאר במקומו מ"מ אין בה חיוב מיתה וכן אין מעשר שני נכסי בעליו ליקח בהם עבדים וקרקעות ולקדש בהם את האשה שממון גבוה הוא שנאמר ליי' הוא ולא זכה בו אלא לאכילה ושתיה וסיכה דכתוב לא נתתי ממנו למת כלומר לא הוצאתיו בדבר שאין בו קיום לגוף כמו שיתבאר במסכת יבמות והערב השמש אין בו שהרי טבל ועלה אוכל במעשר:

והעלאה באחד ומאה אין בו אם התערב בחולין שהרי אפשר לפדותו ולחלל קדושתו בכל מקום שהיא ונמצא שיש לו מתירין וכל שיש לו מתירין אינו בטל ואינו עולה ואם תמצא לומר שאין בחומשו שוה פרוטה ולדעת האומר שכל שאין בו שוה פרוטה אינו בר פדיה הרי מ"מ יכול להעלותו בירושלם ואין כאן בטול ואם תמצא לומר שאין דרך לפדיונו ולאכילתו אף בירושלם הרי הוא בטל ברוב וכיצד הוא שאין דרך לפדותו ולא לאכלו בירושלם יש אומרים כל שאין בו שוה פרוטה שאינו בר פדייה ושנטמא שאינו בר אכילה ויש מפרשים שכל שאין בו שוה פרוטה אין מטריחין אותו לעלות ולא הקשו למטה וניעייליה וניכליה אלא בשכבר הכניסו ויצא ומ"מ לענין פסק אינו כן שאע"פ שאין בו שוה פרוטה בר פדייה הוא מדברי סופרים אלא כגון שנכנס לירושלם ויצא ונפלו מחיצות שמאחר שנכנס לירושלם אין שם צד לפדיון ולהחזירו לירושלם ולאכלו שם אי אפשר הואיל ואין שם עכשו מחיצות שכך הוא הדין שאין מעשר נאכל אלא בירושלם ולפנים מן החומות וזהו מן התורה והוא שאמרו מחיצות לאכל דאוריתא וכל שלא נכנס לשם רשאי לפדותו הא כל שנכנס אינו נפדה שאין מעשר שני נפדה בירושלם אלא אם כן נטמא ואסור להוציאו שכל שקלטוהו מחיצות אינו נפדה עוד אפילו בהוצאה שהמחיצות קולטות לעכב פדייתו אף משיצא וזהו מדרבנן וזהו שאמרו מחיצות לקלוט דרבנן ואם יצאו מ"מ הן בעברה הן בשגגה יחזרו ויאכלו לשם אם יש שם חומות ודוקא בפירות אבל מעות נכנסין ויוצאין ואין בכך כלום נמצא מ"מ שכל שנכנס לירושלם ויצא ואין שם מחיצות אין שום דרך לא לפדייה שקלטוהו מחיצות ולא לאכילה בירושלם שאין שם מחיצות ועל זה אמרו שבטל ברוב וכן הדין בנכנס ונפלו מחיצות אע"פ שלא יצא אלא שבא להשמיענו שאע"פ שיצא אינו בר פדיה שהמחיצות קלטוהו אע"פ שיצא מהן ולא סוף דבר בשיש במעשר זה שוה פרוטה אלא אף בפחות משוה פרוטה אע"פ שאינו בר פדיה מן התורה אלא מדברי סופרים אומרים שקלטוהו מחיצות:

אחר שביארנו שמעשר שאין בו שוה פרוטה ר"ל בחומשו נפדה מדברי סופרים אף בנתערב כן ואם פדה כבר מחללו על מעות ראשונות ואם לא פדה פודהו בעצמו מעתה מה שטרחו בסוגיא זו והקשו וניתי למעשר אחר וכו' וניתי שתי פרוטות וכו' וניתי איסר וכו' לענין פסק הלכה אינך צריך ולא נאמרו הדברים אלא שהיה סובר שכל שאין בו שוה פרוטה אינו נפדה בעצמו ומ"מ למדנו מסוגיא זו שאם לא רצה לפדות זה המעורב שאין בו שוה פרוטה בעצמו אין לו תקון לצרפו עם אחר הואיל ולא פדה מעשר אחר שיתפיס חלול על מעות הראשונות שאם יביא מעשר אחר ויקיפנו לזה ויאמר זה וזה מחולל על פרוטה זו אין מצטרפין לתפישת פרוטה זו אחר שאין כאן שוה פרוטה ויש מפרשים הטעם מפני שהמעורב מדברי סופרים ולא יראה כן שהרי אמרו למטה ולא מיבעיא יש בו שוה פרוטה דהוי דאוריתא ומ"מ אפשר לפרשו ששיעורו מן התורה ואם יביא דמאי שאף הוא מדברי סופרים חוששין שמא יביא ודאי ונמצא מה שהביא נאכל בלא חלול כמו שביארנו ושמא תאמר יביא שוה שני פרוטות ויחלל מעשר אחר על פרוטה ומחצה מהם ואח"כ יחלל זה על חצי פרוטה הנשארת אין שוה פרוטה ומחצה תופשת בקדשת שתי פרוטות ששוה פרוטה תופשת הפרוטה וחצי הפרוטה הנשארת מן המעשר לא תפשה כל הפרוטה האחרת אלא כשיעורו ומ"מ הואיל ותחלת הפרשתו היה שם מעשר בשוה פרוטה אף זה הנשאר ממנו הוא מן התורה וכשמצרף זה עם המעורב ומקיפו ומתפיסה באותה פרוטה נמצאת בפרוטה זו צירוף דאוריתא ורבנן וכבר ביארנו שאין מצטרפין ומה שכתבנו למעלה שאין דרך לצמצם במעותיו ומוסיף הוא על דמי הפדיון לא נאמר אלא במחלל על סלע או שקל או איסר שדרך לוותר בהם ליתנם בפחות מדמיהם כשהוא צריך לפרטו בפרוטות אבל בחלול אחר אינו תופש אלא בכדי דמיו כבר אמרו שכל הפודה מעשר ביתר מדמיו לא נתפשה התוספת למעשר ושמא תאמר יביא איסר ויחלל עליו בפחות מדמיו ואח"כ יחלל זה המעורב עליו יש לחוש שמא יביא פרוטות ויבא לאכול קצתו בלא חלול המועיל על הדרך שביארנו ומעתה אין לו תקון אלא בפדייה על ידי עצמו: