מאירי על בבא קמא סה

מי שיצתה אבן מחמת ידו והוציא הלה את ראשו וקבלה פטור מן הגלות שנאמר ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו ולענין נזקין חייב בארבעה דברים וגדולי המחברים פסקו שפטור מכלום ושתי סברות אלו יוצאות מסוגיא שבכאן ממה שאמרו מאן דמתני לה אהא וכו' ומאן דמתני לה אקמייתא וכו' וגדולי הפוסקים פסקו שחייב בנזק לבד אבל לא בשאר הדברים על הדרך שכתבנו בהיתה אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם:

פועלים שנכנסו לתבוע שכרן מבעל הבית ונגחן שורו של בעל הבית ומתו השור נסקל ולענין כופר אם נכנסו ברשות חייב ואם לאו פטור קראו על הדלת לשאול אם בעל הבית לשם אם לאו ואמרו להם הן ונכנסו על סעד דבור זה אם אין אדם זה מצוי בשוק כלל שיוכלו לתבוע שכרם לשם הרי הם כנכנסים ברשות כל כיוצא בזה ברשות הוא והוא שאמרו אין עול תא משמע ומשלמין את הכופר ואם היה מצוי בשוק תמיד הרי אלו כנכנסים שלא ברשות כל כיוצא בזה שלא ברשות הוא והוא שאמרו אין קום אדוכתך משמע היה מצוי שם לפעמים אלא שאין מצוי תמיד לשם הרי זו מחלקת והלכה שאף זה נדון כנכנס שלא ברשות אף בכיוצא בזה אין קום אדוכתך משמע ודין זה כך הוא בכל דבר שאנו צריכין בו לחלק בין נכנס ברשות לשאינו נכנס ברשות הן לענין נזקין הן לענין גלות כל אחד לפי ענינו:

המשנה השמינית והכונה בה לבאר בה ענין החלק הרביעי שני שוורים תמים שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק שניהם מועדים משלמין במותר נזק שלם אחד תם ואחד מועד מועד בתם משלם במותר נזק שלם ותם במועד משלם במותר חצי נזק וכן שני בני אדם שחבלו זה בזה משלמין במותר נזק שלם אדם במועד ומועד באדם משלמין במותר נזק שלם אדם בתם ותם באדם אדם בתם משלמין במותר נזק שלם ותם באדם משלם במותר חצי נזק ר' עקיבא אומר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם אמר הר"ם משלמין במותר הוא שישום כמה יתחייב זה במה שהזיק וכמה התחייב השני גם כן ואם נשתוו הנזקין יצא האחד באחד ואם הותיר נזק האחד שהיה ראוי לשלם האחד מהם יותר ממה שראוי לשלם האחר ישלם מי שהזיקו יותר שיעור המותר ובזה אין צריך למשול משל לפי שהוא מבואר ומה שאמר הכתוב או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו מחלקת ר' עקיבא וחכמים בפירוש זה הפסוק חכמים אומרים כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם כלומר שהתם חייב חצי נזק והמועד נזק שלם וכבר קדם לנו שהכל מסכימים אדם מועד לעולם ור' עקיבא אומר כמשפט הזה הוא שור המועד לפי שבו הכתוב הזה מדבר כך יהיה לעולם דין שור שחבל באדם בין שהוא מועד בין שהוא תם ואין הלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי שני שוורים תמים שחבלו זה את זה משלמין במותר חצי נזק ר"ל ששמין את הנזקין ואם הם שוה בשוה נפטרין כל אחד לעצמו ואם הוזק האחד במנה וחברו בחמשים משלם במותר והוא אותם החמשים חצי נזק והוא עשרים וחמשה דינרין ואם שניהם מועדין משלם כל אותם החמשים ואם אחד תם ואחד מועד אם מותר זה עשאו תם במועד משלם בו חצי נזק ואם מועד בתם משלם נזק שלם ושני אנשים שחבלו זה בזה לענין זה כשני מועדים הם שהרי אדם מועד לעולם ושור באדם אם השור תם הרי זה כתם במועד ומועד בתם ואם השור מועד הרי זה כמועד במועד ור' עקיבא חולק לומר שתם באדם בנזק שלם ואף לדבריו דוקא מגופו הא אם לא היה השור שוה כנזקו אינו משלם מן העליה ומ"מ אין הלכה כמותו ושאר המשנה כולה הלכה היא והיזק שור באדם ושור בשור מיהא אין בו אלא חיוב נזקין לא ארבעה דברים ולא סוף דבר צער שאין שם חסרון כיס אלא אף שבת ורפוי אבל אדם באדם משלמין במותר אף ארבעה דברים:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה דבר:

המשנה התשיעית והוא מענין מה שלפניה ואמר על זה שור תם שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום נוטל את השור שור תם שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום אמר ר' מאיר על זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו אמר לו ר' יהודה וכן הלכה קיימת ומכרו את השור החי וחצו את כספו ולא קיימת וגם את המת יחצון ואי זה זה שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והנבלה יפה חמשים זוז זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת אמר הר"ם מחלקת ר' יהודה ור' מאיר הוא בשבח נבלה וזה לפי שהעקר בידינו נבלה לבעליה כלומר לנזק וישומו אותה לו בשוייה והוא מה שאמר הכתוב והמת יהיה לו וישלים לו עליו חצי נזק אם היה תם או נזק שלם אם הוא מועד כי מה שאמר יתעלה וחצו את כספו ר"ל שיתחייב הנזק במחצית החסרון בלבד וזהו מה שאמרו פחת שפחתתו מיתה חולקין והוא הנראה למעיין ומה שנא' ומכרו את השור החי ר"ל שהתם משלם חצי נזק מגופו כמו שקדם ואין בכל העיקרים האלו מחלקת אבל מחלקת ר' מאיר ור' יהודה כשהנבלה שוה סמוך למיתה על דרך משל דינר והוסיפו דמיה והיא שוה קודם שיעמדו בדין שני דינרין ור' יהודה אומר וגם את המת יחצון יחושב לו בדינר וחצי וישלם לו לתשלום חצי נזק כי הדינר שהותיר חולקין אותו ור' מאיר לא יחשוב לו אלא הדינר שהוא שוה בשעת מיתה כמו שנאמר והמת יהיה לו כלומר כל מה שהותיר המת במותו לניזק וכמו כן כשהנבלה אינה יפה כלום בשום פנים בשעת מיתה ואחר כך היא שוה כסף ר' מאיר אומר לא יחשוב באותן הדמים אלא יתן לו חצי נזק וזהו שאמר על זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו ור' יהודה אומר יחשוב לו בחצי מה ששוה הנבלה לפי שדמיה כולן שבח הוא כי לא היתה שוה שום דבר בשעת מיתתה והוא מה שאמר ר' יהודה לחלוק עליו קיימת ומכרו את השור החי ולא קיימת וגם את המת יחצון והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי שור שוה מנה וכו' משנה זו כלה מפורשת בהם שדינו בחצי נזק ואמר ששור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה שוה כלום והרי שחצי נזקו הוא כערך המזיק ומתוך כך הוא נוטל את השור:

שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה שוה כלום והרי שחצי נזקו הוא כחצי ערך המזיק ומתוך כך מוכרין את החי וחולקין וסובר ר' מאיר שזהו שור האמור בתורה ומכרו את השור החי וכו' ואמר לו ר' יהודה וכן הלכה כלומר אף אני מודה בדבריך בעקר הדין שכך הוא אבל מה שאמרת שזהו שור האמור בתורה היאך יתקיים בזה וגם את המת יחצון אלא שור האמור בתורה הוא ששניהם שוין והנבלה שוה מקצת הנזק הן הרבה הן מעט שכשאתה חולק ביניהם דמי החי ודמי המת נמצא כל אחד מפסיד חצי הנזק כיצד הרי שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והנבלה יפה חמשים ונמצא הנזק כלו מאה וחמשים וחצי הנזק שבעים וחמשה דינרין כשאתה חולק דמי החי שהם מאה דינרין לכל אחד ודמי הנבלה שהם עשרים וחמשה דינרין לכל אחד נמצא כל אחד מפסיד שבעים וחמשה דינרין ומ"מ ר' מאיר מפרש וגם את המת יחצון ללמד פחת שפחתתו מיתה לבד מחצין בחי כלומר שהבעלים מיטפלין בנבלה ואין בכלל הנזק אלא מה שפחתתו מיתה לשעתו ואם פחתה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין פחתה לעצמן של בעלים ואף ר' יהודה סובר כן אלא שמשתמש בפסוק זה בשני דברים שהרי היה מספיק לומר וגם את המת ולא נחלקו ר' מאיר ור' יהודה בעיקר הדין אלא במשמעות המקראות אלא שבגמרא מפרש שבקצת דברים חולקין בזו בעיקר הדין והוא בשבח ששבחה נבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין שלר' מאיר כלו של ניזק כדין פחת נבלה ולר' יהודה חציו של מזיק דרחמנא חס עליה והוא אצלו וגם את המת יחצון והלכה כר' יהודה אלא שיש בענין פסק זה של שבח נבלה תנאים כולן יתבארו בגמרא:

אבל ענין המשנה זהו ביאורה ואין כאן מחלקת בעיקר הדין וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ממה שאמרו במשנה שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום שהוא נוטל את השור שהדברים מוכיחים שהוא נוטלו שלא ברשות בית דין אתה למד שכל כיוצא בזה הוחלט השור לניזק לא מדרך שיעבוד אלא מדרך שהגוף מוחלט לו כשלו ואין המזיק יכול לסלקו ממנו על כרחו במעות ואם מכרו ניזק אף קודם העמדה בדין מכור ואם הקדישו מוקדש ואם מכרו מזיק אינו מכור והניזק נוטלו מיד הלקוח ואם חרש בו הלוקח נותן שכירות חרישתו לניזק וזהו שאמרו לרידיא וכך פרשוה גדולי הרבנים אלא שיש מפקפקים שהרי מוכר זה גזלן הוא וגוזל שחרש בו אינו מעלה שכר דהא לאו אדעתא דאגרא נחת כמו שאמרו בפרק הגוזל צ"ז א' בתוקף ספינתו של חברו ועשה בה מלאכה דרב אמר רצה פחתה נוטל רצה שכרה נוטל ושמואל אמר אין לו אלא פחתה ולא פליגי הא דנחית לה אדעתא דאגרא הא דנחית לה אדעתא דגזלנותא ומתוך כך מפרשים לרידיא שאין לו לחרוש בה לכתחלה ומ"מ אנו מפרשים דגזלן הוא דלא מיחייב בדמי חרישה דגזלן קני ליה לגזלה לענין שבח שאינו משלם אלא כשעת הגזלה אבל זו מקח טעות הוא והדר תורא והדר אגרא: