מאירי על בבא קמא נד

זה שאמרו במשנה במניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה שהוא פטור דוקא בנתקל הא אם שברה במזיד חייב שהרי לא היה זה משנה שנדון בו שהמשנה בו פטור שהרי דרך בני אדם בכך ולדעת קצת לא נאמר כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור אלא בבהמה אבל באדם חייב ויש צדדין שאף המשברה במזיד פטור וכגון שמלא האחד רשות הרבים כלה חביות ואין דרך לעבור שמותר לשבור בכדי הלוך ומ"מ אם הוזק בשבירתו כגון שהותז חרס בגופו וחבל בו פטור האחר שהרי הוא הזיק בעצמו:

יש צדדין גם כן שאף הנתקל בה ושבר חייב ואין צריך לומר שאם הוזק בה הנתקל פטור בעל החבית כגון שעת הגתות והבדים שדרך בני אדם להניח כליהם בחוץ מתוך שרשות היחיד צר לתקן חביותיהם ולהדיחם וזהו ענין קרנא דעצורי ויש אומרים דוקא בקרן זוית שבית הבד או הגת לשם ובאין לשם כלם עם כליהם וכשמוצאין בית הבד מלא מניחין כליהם לשם וכן הדין בכל שהכלי במקום שאין המניחו נקרא עליו בעל תקלה להתחייב בו וכן כל כיוצא בזה:

כבר ידעת שהחובל בחברו חייב בחמשה דברים נזק וצער ובשת ושבת ורפוי כמו שיתבאר במסכתא זו בארכה ומ"מ יש הכאות שאין בהם נזק ולא שבת ולא רפוי אלא צער מעט ובשת אם גדול ואם קטן לפי המבייש והמתבייש ולפי ההכאה והכאות אלו היה מנהג קבוע בזמן חכמי התלמוד להגבות בזו בצער ובשת גדול שבהן והוא שבייש קטן את הגדול או בזוי את המכובד דבר קצוב בדרך הנזכר כאן ולמטה מן הגדולים הכל לפי המבייש והמתבייש ויש אומרים שבושת זה לעניים ולמעלה מהם הכל לפי המבייש והמתבייש ומנהגות אלו הם שאם הכהו בארכובותיו שלש סלעים כנגד שלש עצמות שבארכובה אם בעט בו ברגליו חמש סלעים כנגד חמש אצבעות שבו אם הכהו באגרפו או באחורי ידיו על פניו והוא הנקרא כאן סנוקרית שלש עשרה סלעים כנגד שלש עשרה פרקים שבחמש אצבעות כשתסיר מהם שנים שבגודל שאינם כנגד האחרים וכן בכלם כמו שיתבארו במקומות שבמסכתא זו ומה שלא התבאר כגון אם הכהו במקל ורצועה או בברזל הגרזן או בבית יד שלה או באכף של חמור או בדבר אחר שודא דדייני וכל אלו לבושת וכמו שאמרו בתלמוד המערב הכהו בטומוס שבידו אינו נותן לו אלא בשת ובשת זה אע"פ שכבר התבאר שהוא ממון עד שאם הודה בו לא נפטר בהודאתו מ"מ אין מגבין אותו בבבל שמ"מ לעיקר הגוביינה קנס הוא שאין נקרא ממון אלא בשהפסיד ממון ואע"פ שהוא דבר המצוי כל שאין בו חסרון כיס אין מגבין אותו בבבל:

כל שאונס דבר לחברו וחברו האנוס לשם ורואה באנסו ואפשר לו לברר אף לאחר מעשה שאותו ענין אונס אצלו יש לו רשות לעשות דין לעצמו ולדחותו שלא לעשות לו אונס זה אפילו הכהו על זה כמה הכאות אין לו חיוב אם אי אפשר לו למנעו בלא כך ואין צריך לומר במקום שאם יתעכב עד שילך לבית דין תהא לו פסידא כגון שהיה גוזלו או אונס את כליו או דולה בבור מים המכונסין שלו ומכלה את מימיו אלא אף בדבר שאין הליכתו לבית דין גורמת לו פסידא זו הואיל והוא לשם בעוד שזה אונסו עושה דין לעצמו ומכהו עד שידחהו מעליו הא כל שעבר האונס כגון שכבר גזלו או גנב לו או שכבר הלוהו אינו רוצה לפרעו אינו בדין זה לא אמרוה אלא בעוד שהוא אונסו מעתה מי שראה את שלו בביתו של חברו ומתירא שזה יחזיק בו נכנס לשם לפני חברו כדי ליטול את שלו בחזקה ואם הלה מונעו שובר את שניו ואומר לו שלי אני נוטל ומ"מ אל יכנס שם דרך העלמה שמא יראה עליו כגנב אלא שאם עשה עשוי: