מאירי על בבא קמא קפא

ברחו הבעלים קודם שדנוהו דיני נפשות אין דנין אותו אף בדיני ממונות קבלו עליו עדות לנפשות ולממונות וברח ולא קדמו ודנוהו בדיני נפשות דנין אותו דיני ממונות ומשתלם משכר חרישה כמו שבארנו:

יראה מסוגיא זו שכדרך שאומדין לאדם למיתה ולנזקין כך אומדין בשור אם היה ראוי בנגיחה זו להמית ולהזיק אם לאו אלא שלא מצאתיה לגדולי הפוסקים בחבוריהם:

כשם שאומדין באדם למיתה כך אומדין בו לנזקים מעתה הכה חברו בדבר שאין בו כדי להזיק בו פטור שהרי אף לענין נזקים נאמר באבן או באגרוף ומכל מקום חייב בבשת מעתה צריכים העדים לידע במה הכהו ולהעיד בו לפני בית דין וגדולי המחברים כתבו שמביאים הדבר שהזיק בו לפני בית דין ולא יראה כן לפי מה שכתבנו למעלה ומכל מקום בזו אם אבד החפץ שבו הוזק ולא נראה לעדים נחבל אומר כדי להזיק היה בו ומזיק אומר לא היה בו כדי להזיק נחבל נשבע ונוטל כמו שיתבאר במקומו:

וכן יתבאר במקום אחר שהברזל אין לו אומד לא למיתה ולא לנזקין ואפילו מחט קטנה כל שבתחיבה יש בה כדי להמית ואין צריך לומר כדי להזיק:

מאחר שיש אומד לנזקין זה שאמרנו בבור שבעשרה טפחים יש בו כדי להמית ומעשרה ולמטה יש בו כדי להזיק וכל שנפל מעשרה ולמטה אם מת פטור ואם הוזק חייב הכל לפי מה שהוא ואין אומרין כל שהוזק אפילו בטפח אלא יש דברים שהזיקן בטפח ויש שהזיקן בטפחיים והכל לפי ההיזק:

לענין ראשי אברים שבעבד כנעני אין צריכין לאומד אלא כל שחסרו אבר אע"פ שלא היינו אומדין שיתחסר אבר בהכאה זו או שיתבטל בה אבר מפעולתו יוצא לחירות ומכל מקום דוקא בנגיעה כגון הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה הא אם הכה כנגד עינו ונסתמא לבעיתת הקול וכן כנגד אזנו ונתחרשה אינו יוצא לחירות שהרי לא מעשיו הם:

המבעית את חברו ונבעת לקולו עד שנתקלקל מחמת הפחד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כיצד תקע באזנו וחרשה פטור הא אם אחזו ותקע בו וחרשו חייב ולענין בשת מיהא אף בלא אחיזה חייב לדעתי כמו שבארתי במשנה:

חמשה דברים אלו שהם נזק וצער ובשת ושבת ורפוי כלם אומדין אותם ואע"פ שהשבת והרפוי אין בידינו לאמדו אלא לפי מה שימשך החולי מכל מקום אנו אומדין לדעתנו כמה ראוי להמשך ונותן הכל מיד ומ"מ דמי הרפוי נותן לבית דין כמו שבארנו למעלה וזה שאמרו בכאן בשבת ורפוי לכשיתרפא פירושו דבר יום ביומו ופירושו שאם רצה המזיק לומר אני אפרע דמי הרפוי והשבת דבר יום ביומו שומעין לו ובלבד שיהו בית דין בטוחים בכך:

אמדוהו לדמי שבת ורפוי לעשרה ימים ונתגלגל בחליו הרבה אין נותן אלא כמה שאמדוהו וכן אם אמדוהו לעשרה והבריא לחמשה ועשה מלאכה או שאמדוהו ליום אחד והבריא בחצי היום ועשה מלאכה אינו פוחת לו הכל הולך אחר האומדנא ואם נתארך חליו שמא פשע ואם נתקצר שמא מן השמים רחמו עליו:

כבר בארנו במשנה שאם רקק והגיע בו הרוק חייב בבשת ומכל מקום אם נגע בבגדו פטור שאין כאן בשת וכן הדין אם ביישו בדברים שהוא פטור ומכל מקום פרשו גדולי המחברים שיש לבית דין לגדור בדבר כפי מה שעיניהם רואות לפי הצורך ולפי הזמן ובתלמוד המערב אמרו שהמבייש תלמיד חכם בדברים חייב ושם פרשו באחד מן החכמים שקנס על כך אחד בליטרא זהב וכתבו גדולי המחברים שקבלה בידם על קנס זה שגובין אותו אף בחוצה לארץ וכן היו דנין תמיד בישיבות שבספרד ותלמיד חכם שמוחל על זה הרשות בידו והדבר הדור לו ואף שאר העם אע"פ שהמביישם בדברים פטור עון גדול הוא וכבר אמרו כל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא ומכל מקום גדולי המחברים פרשוה באדם כשר ויראה לי בכונתם שאם הלבינו לכונת תוכחת כדי שיתבייש ויעזוב מתוך בשתו דרך רעה שלו רשאי ותבא עליו ברכה והכל תלוי בכונת הלב והרי נאמר ויראת מאלהיך:

חבלות אלו אין נותנין בהן זמן אלא כשחייבו את החובל לשלם כופין אותו ומשלם מיד ומכל מקום אם בקש זמן בדמי הבשת נותנין לו הואיל ולענין תשלומין של בשת לא חסרו ממון והוא שנאמר במשנה אמר לו תן לי זמן ונתן לו וגדולי המחברים פרשוה בשלא נתחייב אלא בבשת בלבד: