מאירי על בבא קמא קעט

הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד וכיצד הוא דבר זה הרי שלוה ועשה שורו אפותיקי לבעל חוב אלא שהוא ברשות לוה עדין וחזר לוה זה והקדישו קדושת הגוף למזבח נפקע שעבודו של מלוה וכשר למזבח ואין דין גזל פוסלו אע"פ שעומד לגבות הימנו וגובה חובו ממקום אחר מכח דינא דגרמי הא קדושת דמים אינה מפקעת אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה כתבתה ולבעל חוב את חובו ולכשתפדה יבא ויטרוף כמו שהתבאר במסכת ערכין וכן אם הוא ברשות זה שנשתעבד הוא לו אין הקדשו של לוה כלום שאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו:

במסכת יבמות פרק אלמנה לכהן גדול התבאר שתכריכי המת כקדושת הגוף הם ומפקיעין שעבוד ליאסר בהנאה מעתה עשה טלית אחת אפותיקי ופרשה על המת קנאה ואע"פ שאין הזמנה כלום כמו שיתבאר בסנהדרין הואיל ונגעו במת יצאו מכלל הזמנה וקונמות כקדושת הגוף הם כמו שהתבאר בכתובות ומכל מקום האשה שאמרה לבעלה קונם מה שאני עושה לפיך אינה מפקעת חזוק גדול עשו בזכות הבעל שלא יהא הקדש תופש בו:

זה שבארנו בהקדש שאין מוציא מידי שעבוד אלא בקדושות הגוף כך פרשוה גדולי הרבנים וראיה להם מה שאמרו בשני של פסחים ל' ב' אקדיש לוה וזבין לוה לכולי עלמא אי זבין אתי מלוה וטריף ובהקדש מוסיף עוד דינר על הלואתו ופודהו בו וגובה את חובו ואף לאותו דינר אינו צריך אלא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וכן במסכת זו ל"ג ב' בענין הקדישו ניזק והקדישו מזיק ומ"מ יש שואלים בה מאי איריא הקדיש אפילו מכר נמי שהרי אמרו עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו ותירצוה בששעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי שבמכירה חוזר וגובה מהם כמו שיתבאר בפרק חזקת הבתים ובהקדש הופקע השעבוד וקצת רבני צרפת פרשו שההקדש מפקיע שעבוד בכל מטלטלין אף באותם שאין ראויין לקדושת הגוף ונפקא מינה לעבד שאם עשה עבדו אפותיקי ומכרו חוזר וגובה ממנו ובהקדש לא וכבר הארכנו בענין זה יותר בשני של פסחים:

ומכל מקום הרבה גאונים סוברים שאף הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד אלא שדוקא כל זמן שהקדשו עליו הא מכרו גזבר ויצא לחולין חוזר לשעבודו ואף הם מביאים ראיה מסוגיא שבערכין כ"ג ב' במשנת הקדיש בתשעים מנה אלא שכשתעיין בה אינה הכרח:

ומכל מקום לפי מה שיתבאר בכתובות קנם מפקיע שעבוד שקדושת הגוף הוא וכן כתבו רבים שממשכן בית לחברו ואמר לו קנם בית זה עליך יכול לאסרו ואם כן כל אדם יאסור כל נכסיו לבעל חובו ויפסיד אלא שהם מתקנים שמשמתין אותו עד שישאל כדרך שאמרו בפרק הכותב כתובות פ"ו א' בדין פריעת בעל חוב מצוה שאם אמר איני רוצה לעשות מצוה משמתין אותו ומכל מקום בתוספות פרשו שכמו שאמרו אלמוה רבנן לשעבודא דבעל הכי נמי אלמוה לשעבודא דבעל חוב שאין הדבר תלוי אלא שכל שאין אוסרו לכל העולם אלא ליחיד שהוא משועבד לו אלמוה לשעבודא דידיה שאם לא כן נעלת דלת בפני לווים שהרי יאסור לו כל נכסיו בקנם וזהו שאמרו בתלמוד המערב בפרק המדיר ויש אדם נודר שלא לפרוע חובו ומכל מקום אם אוסר לכל העולם ואף לעצמו נאסר אף הבעל חוב כענין שבארנו בטלית שפרסה על המת ואם כן עדין אנו צריכים תקון אלא שאנו חוזרין למה שכתבו גאוני הראשונים שאין חלוק בין הקדש דמים לקדושת הגוף שבשניהם אם אין לו נכסים אחרים אין הקדשו כלום והוא שאמרו היו עליו כתבה ובעל חוב מוסיף עוד דינר ופודה שמן הדין לא חל ההקדש הואיל ולא הניח מקום לשעבוד אלא שתוספת הדינר שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואם הניח מקום לשעבוד שניהם מפקיעין וזה שהקונם מפקיע שעבוד הבעל אע"פ שהבעל מפסיד לגמרי שעבודו הוא לפי שאינה מחסרתו ממון אבל בעל חוב שכל שלא הניח מקום לשעבודו המלוה נפסד מה שהלוהו אין ההקדש חל כלל ואע"פ שדין זה אף במכר הוא אינו במקום אפותיקי:

שיעבד ישראל חמצו לגוי אף באפותיקו הואיל ולא הרהינו ולא גבאו הגוי בחובו והגיעה שעת הבעור הרי איסור חמץ הפקיע את השעבוד ועשאו חמץ של ישראל ליאסר בהנאה ולעבור עליו בבל יראה ובל ימצא:

עשה עבד כנעני שלו אפותיקי אע"פ שאם מכרו אינו מכור אם שחררו משוחרר והלה גובה חובו ממקום אחר מכח דינא דגרמי:

ההורג עבד כנעני חייב מיתה כבן חורין הגמור ואם היה שלו נדון בדין יום או יומים ר"ל שאם אחר הכאתו נשאר חי עשרים וארבעה שעות אינו נהרג עליו ואם מת בתוך זמן זה נהרג עליו ויש בענין זה קצת תנאים יתבארו במקומם:

מכר את עבדו ופסק עמו שישאר עמו שלשים יום לשמשו שנמצא עבד זה של שתי רשויות זה לתשמישו עד יום שלשים וזה לגופו משלשים ואילך כל שהמיתו משניהם נהרג עליו ואין אחד מהם נדון בדין יום או יומים זה לפי שאינו כספו וזה לפי שאינו תחתיו וכן הדין בחציו עבד וחציו בן חורין או של שני שותפין הואיל ואין זה עבדו המיוחד לו נהרג עליו כשאר בני אדם ויש פוסקים במכר ופסק לשמשו שהשני ישנו בדין יום או יומים אבל לא הראשון:

איש ואשה שמכרו שניהם בנכסי מלוג הן שניהם כאחד הן שלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש הן שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מכרן קיים:

המשנה השלישית וענינה לבאר בה ענין החלק השלישי ואמר על זה התוקע לחברו נותן לו סלע ר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי מנה סטרו נותן לו מאתים זוז לאחר ידו ארבע מאות זוז צרם באזנו תלש בשערו רקק והגיע בו הרוק העביר טליתו ממנו פרע ראש האשה נותן ארבע מאות זוז הכל לפי כבודו אמר ר' עקיבא אפילו עניים שבישראל לא יפחתו לו ורואין אותם כאלו הן בני חורין שירדו מנכסיהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק ובא לפני ר' עקיבא וחייבו ר' עקיבא ליתן לו ארבע מאות זוז אמר לו ר' תן לי זמן נתן לו שמרה על פתח ביתה ושפך את הפך לפניה ובו כאיסר שמן וגלתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת על ראשה והעיד עליה עדים בא לפני ר' עקיבא אמר לו לזו אני נותן ארבע מאות זוז אמר לו אין בדברך כלום שהחובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור ואחרים שחבלו בו חייבין הקוצץ את נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי פטור אחרים שקצצו חייבין אמר הר"ם תוקע לחברו הוא מי שמכה חברו בפס ידו סגור בערפו סטרו שהכהו בכף ידו על פניו לאחר ידו שהכהו באחורי ידו והוא קלון יותר צרם באזנו שפתל אזנו והכאיבו לעין עקיצה ומה שאמר הכל לפי כבודו ר"ל כי אלו השעורים הנזכרים הם תכלית מה שהוא נותן לאדם חשוב ואם הוא אדם פחות יפחתו לו מן אלו השעורים ולא יתנו לו אלא לפי כבודו ור' עקיבא חולק בזה ואמר שישראל כלם שוים באלו הדינים ומן העקרים בדין שלא יאריכו בית דין זמן בנזקין ואמנם עשה ר' עקיבא זמן בבשת בלבד ואין הלכה כר' עקיבא בהשוותו כל אדם ולא כר' יהודה וכל אלו הם קנסות ודינם בארץ ישראל כמו שבארנו:

אמר המאירי התוקע לחברו משלם סלע ותקיעה זו פרשו בה הכאה בכפו על אזנו ויש מפרשים שצעק לו על נקב אזנו ואין כאן אלא בשת וקצת מפרשים פרשוה כשאחזו ותקע בו הא תקע בו בלא נגיעה פטור ויראה לי שלא נאמר על תקיעה בלא נגיעה שהוא פטור אלא בשחרשו ולענין חמשה דברים הא לענין בשת אף בלא נגיעה ואף בלא חרשות חייב ונותן לו סלע ובפרק שור שנגח ל"ו ב' פירשו סלע מדינה ואע"פ שבגמרא שבכאן יראה סלע צורי כבר פסקנו שם שעל סלע מדינה נאמר:

סטרו והוא שהכהו על הלחי נותן לו מאתים דינרין ואם סטרו באחורי ידו נותן לו ארבע מאות זוז:

צרם באזנו והוא שחתך מאזנו בידו מעט או תלש בשערו או רקק לו והגיע הרוק בבשרו או שהעביר טליתו ממנו ונשאר בחוץ בלא טלית ואין צריך לומר אם נתגלה בשרו או שפרע ראש האשה בשוק ר"ל שהסיר המצנפת ונשאר ראשה פרוע בכל אחד מאלו משלם ארבע מאות זוז וכל אלו פרשו גדולי המחברים שנחשבים בכסף מדינה והוא מטבע שלא היה בה כסף אלא שמינית שבה ומתוך כך אינו אלא שמינית שבכסף צורי שהיה כסף נקי וכן כתבו שאם סטרו שני פעמים ביחד משלם על שניהם על כל אחת כדינה הקבוע בכאן וכן בכלם:

הכל לפי כבודו פרשו בגמרא על תנא קמא שלקולא הוא אומר כן כלומר שדינין אלו הקבועים הם במכובד הא בשאינו מכובד כל כך וכל שכן במבוזה אינו נוטל אלא לפי הראוי לו או לפי ראות עיני הב"ד לפי ענין האיש אם הוא מהדייט עצמו להתעסק בדברי לצנות ולפי מעלת האיש הכל לפי ראות עיניהם ור' עקיבא חלק לומר שקצבה זו על הפחותים שבהם ואפילו עניים שבהם רואים אותם כאלו הם בני חורין שירדו מנכסיהם ר"ל נכבדים ועשירים שנוורשו שעדין מתיקרים בכבודם וקדושתם אף כשהם שוממים ואין רואין אותם כעניים מעיקרם שאין קפדים כל כך על בשתם ומכל מקום לעשירים וגדולי המעלה שמין יותר כפי ראות עיני הבית דין:

ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק ובאה לפני ר' עקיבא וחייבו בארבע מאות זוז ואמר לו תן לי זמן ונתן לו והמתין לה עד שמצאה עומדת על פתח חצרה ושבר פך אחד שלו בפניה ובו כאיסר שמן ומרוב כילות שלה גלתה את ראשה והיתה מטפחת ידיה בשמן והיתה מנחת על ראשה שתשאב השמן בשערה ובביתה תצניענו וזה היה בקי בכילות וזילות שלה וכיון להראות שאינה חוששת לבשת ובא לפני ר' עקיבא ואמר לו לזו אני נותן ארבע מאות זוז ויש מפרשים שהפך היה שלה ולצער השבירה ושפיכת השמן היתה מצטערת וגלתה את ראשה וטפחה עליו מלשון נשים מטפחות ומכל מקום לשון מנחת על ראשה יורה כפירוש הראשון ובא לפני ר' עקיבא ואמר לו לזו אני נותן ארבע מאות זוז ואמר לו ר' עקיבא לא אמרת כלום שהחובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור מן המלקות ואפילו התרו בו ואין צריך לומר שפטור מממון ואחרים שחבלו בו חייבים וכן הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי פטור ואחרים שקצצו לו חייבים ואף לענין בשת כן שאם הוא מבייש בעצמו לא נתמעט דין המבייש בכך ומכל מקום הלכה כתנא קמא ולענין בשת הכל לפי המבייש והמתבייש כמו שבארנו ושאר המשנה הלכה היא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא עם מה שנתגלגל עליה אלו הן: