מאירי על בבא קמא קסב

החמישי שמעיין היוצא עכשו מתחלה בשדהו של אחד שיהו כל בני העיר רשאים לשאוב משם ואינו נוטל מהם דמים ואין צריך לומר שכן במעין ישן שכבר היה לשם בשעה שחלקו את הארץ:

הששי שיהו כל בני ישראל מחכים בימה של טבריא ר"ל מטילים חכה לצוד שם מן הדגים ואע"פ שימה של טבריא בחלקו של שבט נפתלי בלבד היה ובלבד שלא יפרוס קלע רוצה לומר כדרך שהציידים עושים לתקוע יתדות ולעשות גדרים במקומות שבים להיות הדגים נכנסים לתוכם מפני שדברים אלו מזיקין הספינות ומעכבין אותן ממרוצתם ומ"מ בני השבט שאותה הים בחלקם מותרין אף בזו ובכלל ימה של טבריא לענין זה כמלא חבל של מצודה לצד הדרום ומ"מ צד הוא ברשתות ובמכמורות בשעה שחלקו את הארץ כל מה שנמצא תלוש בהרים היה בחזקת כל השבטים וכל הרוצה ליטול נוטל כמטלטלין ושאר השלל:

השביעי שכל אדם ההולך בדרך והוצרך לנקביו יהא רשאי להסתלק מן הדרך ולהכנס אחורי הגדר המזדמן לו להפנות לשם וליטול צרור לקנח ואינו חושש לפריצת הגדר ואפילו בשדה מלאה כרכום שצריך שמירה מעולה ואף בשבת התירו לעשות כן ופרשו גדולי המפרשים בשבת דוקא באבנים שלא נתחברו בטיחת טיט ביניהם ומ"מ מדת חסידות לחזור ולגדור מה שפרץ:

השמיני הוא שבזמן שיש טיט בדרכים יהא אדם רשאי להסתלק בצדי הדרכים אע"פ שנכנס לשפת השדות שיש להם בעלים ואפילו נתיבש הטיט הואיל ועדין עומד ביתדות לסבת פסיעות של אדם ושל בהמה שנעשו שם בחורף:

התשיעי שהתועה בין הכרמים מפסג ועולה מפסג ויורד ר"ל מנתק וכורת הזמורות המעכבות ועולה או יורד עד שיגיע לדרכו ודוקא על דעת שישלם שאסור להציל עצמו בממון חברו אא"כ על דעת תשלומין אף חברו שראהו תועה מפסג ועולה מפסג ויורד עד שמעלהו לעיר או לדרך שזה או כיוצא בו השבת גופו הוא שאדם חייב עליה בכלל השבת אבדה אחרת שנאמר והשבותו לו זו אבדת גופו:

העשירי הוא שמת מצוה קנה לו מקומו שנזדמן לו לשם בעת מותו ורשאי המוצאו לקברו שם ואין בעל השדה רשאי לעכב ודוקא שלא היה מוטל על המצר שאם היה מוטל על המצר מתוך שאין המצר מקום קבורה והוא צריך לפנותו על כל פנים מפנהו למקום הראוי חכמי הצרפתים מפרשים במה שאמרו בכאן שאינו עומד על המצר שאינו מוטל לרוחב הדרך שאם היה מוטל לרוחב הדרך אסור לקברו שם מפני העוברים שלא יתאהלו עליו ומאחר שהוצרך לפנותו מפנהו למקום הראוי גדולי המחברים כתבו שדברים אלו בשלא מצאו בתוך תחום המדינה אבל אם מצאו בתוך התחום מביאו לבית הקברות מעתה המוצא מת באסרטייא והוא רשות הרבים רחב שש עשרה אמה מפנה לימין אסרטיא או לשמאל אסרטיא וכשמפנהו יפנהו למקום הראוי יותר היה יכול להביאו לבית הקברות מביאו לשם ואם אין זה מזדמן לו אם היה שדה בור מכאן ושדה ניר מכאן מפנהו לשדה בור שדה ניר ושדה זרע מפנהו לשדה ניר היו שתיהן נירות או שתיהן בורות או שתיהן זרועות מפנהו למקום שירצה:

תקנות אלו כלן אף בבבל הן נוהגות ולא עוד אלא אף בחוצה לארץ:

דבר שהיתרו פשוט ורצה אחד להחמיר על עצמו אין ראוי לו לעשות כן לפני גדול ממנו בחכמה בשעה שזה הגדול נוהג בו היתר שזה כמראה גדולתו לפניו וכמתחסד ביתר ממה שאין חק עליו ולא עוד אלא שאם עשה כן יש כח באותו הגדול לנדותו ואם היה נודע בחסידות ובשלמות כונות הרי זה עושה ואין כאן משום יוהרא:

שלמה תקן להם לישראל שיהו בני אדם רשאים להלך בשביל השדות העשויות לקצר את הדרך אף משנזרעו עד שתרד רביעה שניה ומ"מ קודם זריעה אין זה צריך תנאי שמשהכניס תבואתו עד שזרע את השדה סתם בני אדם מפקירין שדותיהם לדריסת רגלי בני אדם אבל משנזרע עד שירדה רביעה שניה שזמנה בשבעה עשר במרחשון הותר מכח התקנה שעד זמן זה אין דריסת הרגל קשה להם אבל משם ואילך הזרעים יוצאים וצומחים ודריסת הרגל קשה להם ומ"מ במקום שהוא טבעני אף משירד הטל קשה לו הרגל ומשנזרע אסור:

למדת שכל שאין הזק לאדם בו ויש הנאה לאחרים ראוי לו שלא למנוע והוא שאמרו הרי שכלו פירותיו מן השדה ואינו מניח בני אדם ליכנס לתוך השדה מה הבריות אומרות עליו מה הנאה יש לפלוני ומה הבריות מזיקות אותו עליו הכתוב אומר אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות ואמרו רבותי' ז"ל מהיות טוב אל תקרא רע:

כבר בארנו בפרק שלישי שבשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כדי שיהא נישוף ברגלי בהמה שלשים יום ומ"מ אם הזיק חייב לשלם וגדולי הפוסקים חולקים בה בפרק אחרון:

נחיל של דבורים שהלך בשדה חברו ושכן על שוכה אחת של אילן ואם נוטלן אחת אחת פורחות ואובדות קוצץ את השוכה ונותן לו דמים ויש חולקין בה כמו שיתבאר בפרק אחרון:

היה זה בא בכדו של יין וזה בא בכדו של דבש ונסדק החבית של דבש דין הוא שיהא זה שופך את יינו ומציל דבשונו של חברו ונוטל דמי יינו מתוך דבשונו של חברו ויש חולקין אף בזו ויש מכריעין בה שהוא חייב ובלבד שיתבענו חברו על כך מכח התקנה הא אם עשה הוא מעצמו אין לו אלא שכרו כמו שבארנו בפרק המניח ויש מפרשים שאם לא היה שם בעל הדבש ועשה זה מעצמו נוטל דמי יינו מתוך הדבש הא אם היה בעל הדבש לשם ועשה זה כן מעצמו הפסיד ואין לו אלא שכרו:

על הדרך הזה בעצמו היה זה בא בחבלת פשתנו על חמורו וזה בחבלת עצים ומת חמורו של בעל הפשתן מפרק את עציו וטוען את הפשתן: