מאירי על בבא קמא קנב

בהמת קדשים שנפל בה מום מצות עשה לפדותה ויביא בדמיה קרבן והיא תצא לחולין ותאכל והיתר שחיטתה בחוץ ואם לא נפדית קודם שחיטתה אין רשאי עוד לפדותה שהרי צריכה העמדה והערכה וזו אי אפשר להעמידה שהרי מתה אבל בהמה שקדם מומה להקדשה אע"פ שאסור להקדישה מ"מ שם הקדש חל עליה כמו שבארנו בפרק הזרוע והלחיים ואם שחטה קודם פדיון פודה אותה לאחר שחיטה שאינה צריכה להעמדה והערכה ובמין זה דברה שמועה זו ואע"פ שלא נפדו קראם שחיטה ראויה:

כל אוכל שהוא ראוי לאכילה מטמא טומאת אוכלין ואפילו הם אסורין באכילה או אף אם נאסרו בהנאה כגון ערלה וכיוצא בה כמו שבארנו במסכת חולין מעתה הנותר מטמא טומאת אוכלין ואין צריך לומר בשהיתה לה שעת הכושר כגון שזרק הדם מבעוד יום ולן לאחר זריקה אלא אפילו לא נזרק הדם ביום ולן כל הלילה שלא היתה לו שעת הכושר ולא מטעם שמ"מ הואיל והיה לו שהות לזרוק דמו הרי הוא כאלו נזרק אלא אף אם לא היתה לו שהות לזרוק את הדם ביום כגון ששחטו סמוך לשקיעת החמה הרי זה מטמא טומאת אוכלין: