מאירי על בבא קמא קלב

לענין קרבן פסקו מקצת מחברים שיאוש קונה מדברי סופרים לפיכך גנב או גזל בהמה קדושה והקריבה פסול ואם נתיאשו הבעלים הקרבן כשר שהיאוש קונה אע"פ שאין כאן צירוף שנוי רשות שהרי קדושה היתה ואע"פ שמן התורה יאוש כדי לא קני חכמים שבידם להפקיר ממון אחרים הפקירוה להיות כשלו אחר שהקרבן לא נודע לרבים ר"ל שלא נודעה לרבים שהיא גזולה כדי שלא יהיו כהנים עצבים על שאכלו חולין בעזרה הא כל שנודעה לרבים פסולה אף מדברי סופרים ויש פוסקים שהיאוש קונה בו מן התורה ומכפרת מן הדין אף בנודעה לרבים אלא שחכמים גזרו בנודעה לרבים שלא לכפר כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות ומ"מ גזלה והקדישה הוא קנאה ביאוש בצירוף ההקדש שהוא שנוי רשות ומ"מ אם גזל עולתו של חברו והקריבה סתם נתכפרו בה בעלים הראשונים:

כבר ידעת שהזב מטמא משכב ומושב בכלים הראויים לכך אע"פ שלא נגע בהם ואפילו אלף כלים זה על גב זה נטמא התחתון גזל צמר ועשאו בגד לשכיבה אין ספק שקנאו בשנוי מעשה והרי הוא שלו אבל אם גזל משכבו של חברו ולא נגע אלא ששכב עליו תחת משכב אחר יראה מכאן שאינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם וגדולי המחברים כתבו שהוא טהור לגמרי עד שיתיאשו הבעלים בודאי ואם גנב סתמו נתיאש וטמא ואם נודע שלא נתיאש טהור והדברים תמוהין שלא מצינו בתלמוד חלוק בין כלים שלו לשל אחרים אלא בכלים הראויים לישיבה או שאינם ראויים ומתוך כך פרשו גדולי המפרשים בגזל משכב דחבריה כגון עורות של בעל הבית שאין מחוסרים לישיבה אלא יחוד שאין צריכים שום תקון ואמר שאם יחד עור למשכב ומושב אם שלו הוא יחודו יחוד וטמא ואם אינו שלו אין יחודו מועיל והרי הוא טהור:

כל הכלים אין מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתם ואם היו ראויים לקצת דברים כמות שהם ואין חסרים מלאכה לצורך אותו דבר וחישב עליהם להעמידם כמות שהם לצורך אותה מלאכה ירדו לידי קבלת טומאה באותה מחשבה מעתה עור שסתמו עומד לקצוע אם למנעלים אם לרצועות ומ"מ ראוי הוא לעשות ממנו שלחן ואין צריך לעשות מלאכה אחרת שהיה דרכם להיות להם עור שלם מיוחד לשטחו על הקרקע וליתן עליו מפה ולאכול אם חישב עליו ליחדו לכך הרי זה מוכן לקבל טומאה מצד מחשבה זו במה דברים אמורים בעורות של בעל הבית שמכיון שיחדו יחדו אבל של עבדן אין מחשבה מורידתן לידי טומאה שסתמו למכירה ונמלך תמיד עליהם ומ"מ אם קצען מעט סביב סביב ליפות לצורך שלחן הרי מעטה זה מורידן לידי טומאה אף בעבדן:

גנב שגנב עור שלם וחישב עליו לשלחן הרי הוא כבעל הבית ומחשבתו מועלת להורידו לידי טומאה שסתמן נתיאשו הבעלים ולענין טומאה יאוש מועיל אבל הגזלן אין מחשבתו מועלת אא"כ נודע בודאי שנתיאשו הבעלים וגדולי המחברים פרשו כל ענינים אלו לענין טומאת מדרס:

למדת ממה שכתבנו שכל שאין בו חסרון מלאכה מחשבה מטמאתו וכל שיש בו חסרון מלאכה אין מחשבה מטמאתו אלא העור לשלחן שאע"פ שצריך קצוע מעט ליפותו אין זה קרוי חסרון מלאכה הואיל והרבה עושים אותה בלא קצוע:

למדת שהיאוש קונה לענין טומאה ולא עוד אלא שיש כאן שנוי השם שמתחלה נקראת עור ועכשו נקרא עוצבא או אברזין ושניהם שמות ארמיים לשלחן ואע"פ שמריש שבנאו בבירה נשתנה שמו ממריש לסכך ואעפ"כ לא אמרו על מריש שבנאו בבירה שלא יהא חוזר בעינו אלא מפני תקנת השבים אין זה דומה לזה שהרי מריש שמו עליו אף בבנין כמה שאמרו בסדר בנין הבית צלעות הבית סביב אלו המלטושין ר"ל הנסרים שמניחין סביב ראשי הקורות התחובים בקירות הבית והעבים אלו המרישות הנה שקראם מריש אף לאחר הבנין ולא עוד אלא שאף המריש שנוי החוזר לברייתו הוא שאם יסתור הבית אף הוא נקרא מריש אבל שלחן של עור מכיון שנגמר לכך לעולם הוא נקרא שלחן או עוצבא או אברזין:

וקצת מפרשים כתבו שמכאן למדנו ששנוי השם קונה בלא יאוש מדקאמר שנוי השם כשנוי מעשה ומדמין אותה לטלה ונעשה איל ומ"מ אינו דומה שטלה ונעשה איל שנוי גדול הוא והרי הוא כשנוי מעשה כמו שיתבאר למטה אבל זה יחודו לשלחן הוא שמשנה את השם בלא שום שנוי אחר ומה שאמר כשנוי מעשה פירושו עם היאוש ומ"מ שנוי מעשה הוא שקונה בלא יאוש אבל שנוי השם דוקא ביאוש והוא הדין לשנוי רשות וכמו שאמרו למטה שנוי רשות בלא יאוש מי איכא למאן דאמר דקני: