מאירי על בבא בתרא צו

זה שביארנו שהמכר אף באונס הוא קיים אין בו חלוק בין שדה סתם שהמוכר בירר לו את שרצה ונראה בזה קצת רצוי לשדה זו וכן בין ארצי זוזי ר"ל נתינת המעות ובין לא ארצי זוזי ושמא תאמר והלא כל דבריך אינן אלא בנתינת המעות ואף טעם שלך אינו אלא מצד שאתה אומר אגב זוזי גמר ומקנה וכן אמרו מודה שמואל היכא דיהיב זוזי תדע שכונתנו לומר שלא נתן המעות בשעת המכר ומאחר שהתנה ליתנם לו גמר ומקנה מעכשו לכשיתן ויש מפרשים דוקא בשנתן מעות בשעת המכר ומפרשים בכאן ענין ארצי זוזי בפנים אחרים שאין מקום לקושיא זו וכבר כתבנום למעלה וכן אין חלוק בין שהיה לו לישמט ולכתוב מודעא בין שלא היה לו שהות בכך כמו שהתבאר ומ"מ כל שכתב לו אחריות בפירוש קנה אף בלא נתינת מעות אא"כ מסר מודעא:

האשה אינה מתקדשת על כרחה ויש לך לדון מכאן שלא סוף דבר שאמרה בשעת הקדושין איני רוצה אלא אף כל שנודע שמתוך אונס המקדש אמרה רוצה אני ונתקדשה אינה מקודשת שהרי בכאן אמרו תלוה וזבין זביניה זביני והעמדנוה בנתינת מעות עד שאמר רוצה אני וכמו שהביאו עליה שמועה האמורה בקרבן שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ועל כיוצא בה אמרו באשה שאם תלאוה עד שקבלה קדושין שהוא נתינת מעות אינה מקודשת ואע"פ שאמרה רוצה אני מ"מ הוא עושה שלא כהוגן ואף חכמים עשו לו שלא כהוגן והפקיעו קדושיו אם קדושי כסף שעשאום הפקר ואם קדושי ביאה שדנוה כביאת זנות:

האיש שאנסוהו לקדש יראה שאע"פ שאמר רוצה אני הואיל ונתברר שמתוך האונס אמר כן אין קדושיו קדושין שהרי אין כאן נתינת מעות וכבר ביארנו תלוה וזבין אמרו תלוה ויהיב לא אמרו ויש מי שאומר שלא הוצרכנו נתינת מעות אלא במקום שיש חסרון כגון מכירת קרקע ואינו גומר מתוך אונס אלא על ידי מעות אבל בקדושין שאין כאן חסרון ממון כל שאמר רוצה אני גומר ומקנה וחסרון פרוטה ואיסור קרובות אינו נקרא חסרון לענין זה וראיתי לגדולי המחברים שכתבו אבל האיש שאנסוהו עד שקדש קדושיו קדושין ואף גדולי המגיהים מניחין מקום לדבריהם אלא שמוסיפין בהם דוקא ברוצה אני על הדרך שאמור בגט ומ"מ אני מפקפק בה שאם האונס בא מצד האשה הרי ראוי לכללה בעשייה שלא כהוגן המפורש בענין זה:

כל שכתבנו במוכר מחמת אונס שממכרו ממכר כבר ביארנו דוקא בשלא מסר מודעא אבל אם מסר מודעא הכל בטל כמו שביארנו והרי בעל השמועה שאמר תלוה וזבין זביניה זביני הוא בעצמו אמר באחד שתלה את חברו עד שמכר לו ומסר מודעא וחתמו עדי המודעא בשטר המכר אי לאו מודעא שפיר חתמו כלומר שהיו מעשיהם קיימים אבל מכיון שהיתה שם המודעא לא יפה חתמו כלומר שאין המכר קיים לפי דרכך למדת שזה שאמר אי לאו מודעא שפיר חתמו לא שכיוון לומר שמאחר שחתמו על המודעא לא היה להם לחתום על המכר אלא כך אמר שאם לא המודעא היו מעשי המכר קיימים וכן מה שאמר תחלה מאן דחתם אמודעא שפיר חתם ומאן דחתם אאשקלתא ר"ל שטר המכר שפיר חתם והקשו לו מה נפשך אי מודעא לאו אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא עד שהוצרך לתרץ אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם הוא שהיו מבינים מדבריו במה שאמר מאן דחתם אמודעא שפיר חתם ומאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם כלומר שהכל קיים ומתוך כך הקשוהו מה נפשך וכו' עד שפירש דבריו ומ"מ מה שעשו יפה עשו ואין חתימת המודעא מזקיקתם שלא לחתום בשטר המכר ואין זה מחליש כח המודעא כלל ואף לדעת האומר בעדים שאמרו מודעא היו דברינו אין נאמנין דוקא בשאומרים שמודעא נמסרה להם על פה ולא אתי על פה ומרע שטרא אבל זו שבשטר היא אתי שטרא ומורע שטרא ומ"מ אין אנו צריכין לכך שהלכה פסוקה עדים שאמרו מודעא היו דברינו נאמנין: