מאירי על בבא בתרא לח

המבריך גפן יחידית בארץ אם יש על גבה שלשה טפחים עובי עפר הותר לזרוע עליה שאין כאן יניקה ואין כאן משום מראית העין הואיל ואין זה כרם שאין כרם אלא בחמש גפנים נטועים על הדרך האמור למעלה ואם אין על גבה שלשה טפחים עובי עפר אסור לזרוע על גבה שהרי יש כאן יניקה ויש שואלים בה והרי מ"מ אין בה מראית העין וכל שאין בה מראית העין אע"פ שיש שם יניקה מותר לדעת קצת כמו שהתבאר במקומו אלא שנראה שהזרעים מדלדלים העפר והמים באים ומגלים ויש בה מראית העין וכבר הארכנו בה ותרצנוה בפנים אחרים במסכת שבת פ"ד ב' בשמועת ערוגה ומ"מ זורע הוא את הצדדים שאין הזרעים משתרשים לצדדים ואע"פ שהגפן משתרשת לצדדים משתרשת היא בעמק ואין שרשיה פוגעות בתחום יניקת הזרעים:

כבר ביארנו במשנה שאסור להשתין בצד כותלו של חברו אא"כ הרחיק שלשה בשל לבנים וטפח בשל אבנים אבל בשל סלע מותר בלא שום הרחקה ובשופכין אף בשל אבנים שלשה וכן ביארנו בשופכין שמקבצן בכלי ושופכן על הכותל כאחת והוא הדין במים אחרים אלא שיש חולקין לומר דוקא במי רגלים מתוך חוזק שלהם וגדולי המחברים יראה שפירשו בשופכין גומא שמקבצין בה מי רגלים ומ"מ ראיתי לגאונים שכתבו שכל שעושה גומא להתקבץ שם מי רגלים או זבלו והוא שעושה שם בית הכסא קבוע צריך הרחקה יתירא עד שלא יגיענו בכך שום היזק לפי ראות עיני הדיינים ואפילו במקום שלא היתה שם טענת ריח שלא התירו במי רגלים אלא דרך שפיכה וכן לא התירו בזבל אלא בזה שהולך ומתיבש בכל יום ושמא תאמר והלא כל שאין שם גירי זה חופר בתוך שלו ובית הכסא זה אינו מזיק עכשו בשעת חפירה מ"מ כשיתחיל לעשותו בית הכסא יתחיל להזיק מיד ואפילו לא היתה שם טענת ריח שאם יש שם טענת ריח לית דין ולית דיין ומעתה צריך להרחיק אפילו יותר מעשרים אמה עד שלא יזיק לפי ראות עיני הדיינים וכן כתבו שאם בא לקבוע בית הכסא סמוך לבורו של חברו צריך להרחיק אפילו כמה בכדי שלא יזיק מי בורו של חברו:

בית שיש בו מת ויש בכותל המבדיל בינו לבין בית שבצדו חלון שיש בו טפח על טפח או בין הבית לעליה הרי חלון זה מביא את הטומאה שבבית זה לבית שכנגדו או לעליה שעליו הא פחות מטפח אין הטומאה יוצאה ממנו לבית שני או לעליה ודוקא בחלון העשוי לאיזה תשמיש הא אם נעשה לאורה אף בשיעור פנדיון הטומאה יוצאה ממנו ואם לא נעשה בידי אדם אלא על ידי מים או שרצים או שנאכל מאליו שעורו כראש גדול של אדם נמצא מ"מ שהעשוי לתשמיש שיעורו בטפח על טפח סתמה כלה או עד שנשאר החלון בפחות מטפח הרי זה אותה סתימה חוצצת בפני הטומאה במה דברים אמורים בשהיה אותו הדבר הסותם ודבר שאינו מקבל טומאה וכן שיהא דבר שמן הסתם אדם מבטלו למקום שהוא ואין דעתו לפנותו או אם היה מן הדברים שאין אדם מבטלם מן הסתם שיגלה דעתו בבטולן כגון שיאמר כן בפירוש או שיניחהו שם על דעת לחוץ כל שאדם מניחו שם על דעת לחוץ הרי הוא כמי שמבטלו בפירוש בעוד שהטומאה לשם כמו שביארנו במסכת מגלה בפרק בני העיר:

מעתה רקיק שהיה באותו חלון במקרה וסתמו אינו חוצץ אפילו לא היה מקבל טומאה כגון שנילוש במי פירות כגון מיץ תותים או תפוחים שאין מכשירין אלא שבעה משקין המים והטל היין והשמן והדבש והחלב והדם ורקיק הוא חררה דקה של עיסה ואין צריך לומר בעבה שראויה לגרור עפרורית שבה ולאכל את השאר והרי היא עומדת במיאוסה מ"מ אין אדם מבטלה מן הסתם שהרי ראויה היא לכלבו או לתרנגוליו וכן בשאר אוכלין עד שיסרחו ויפסלו מלאכל הכלב וכן אם היתה שם תבן שהרי ראויה היא לבהמתו או להסק ומ"מ אם היה תבן סרוח עד שאינה ראויה לבהמה וכן שהיו בה קוצים ואינה ראויה להתערב בטיט וכן שהיא לחה ואינה ראויה להיסק הרי זו חוצצת ואע"פ שראויה להסק גדול שאין הסק גדול מצוי:

היו אוכלין אלו הסרוחים או התבן הסרוח בתוך חבית והחבית אינה חוצצת אם התבן או האוכלין יכולין לעמוד בפני עצמן אף בלא החבית הרי אלו חוצצין ואם לאו אין חוצצין וכיצד הוא שלא תהא החבית חוצצת אם היא של חרס כגון שהיתה עומדת על פיה כלפי טומאה והרי היא מיטמאה מאוירה וכל שמיטמאה אינו חוצץ הא אם היה גבה כלפי טומאה היא עצמה חוצצת ובלבד שיהא כלי מאוס ונקוב עד שלא יהא ראוי להקיז בו דם עד שמן הסתם אין דעתו של אדם לפנותו או שיגלה דעתו בבטולו לכל זמן שהטומאה לשם על הדרך שביארנו ואם היה משאר הכלים הואיל וכל מגע מטמא בהם אינו חוצץ בטומאת אהל בשום צד: