מאירי על בבא בתרא שכט

המקדש את האשה על מנת שהוא כהן ונמצא לוי או על מנת שהוא עשיר ונמצא עני אינה מקודשת ואפילו הטעה לשבח כגון שאמר על מנת שהוא עני ונמצא עשיר אינה מקדשת כל שהטעה מ"מ אינה מקדשת:

האשה שאמרה לשלוחה התקבל לי גיטי במקום פלני והלך וקבלו לה במקום אחר אינו גט שאין זה מראה מקום לבד אלא קפידא גמורה וכן האיש שאמר לשלוחו תן גט זה לאשתי במקום פלני ונתנו במקום אחר אינו גט ומ"מ אם אמר הרי היא במקום פלני ונתנו לה במקום אחר כשר שזה ודאי אינו אלא כמראה מקום:

עד אחד חתום בשטר ועד אחד על פה מעיד כמעשה השטר ועל הלואת מנה שבה הרי אלו מצטרפין ואפילו היה עד שבכתב מעיד על אחד בשבת ושבעל פה על שני בשבת שאין הלכה כדברי האומר אין עדותם מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד אלא כר' יהושע בן קרחה שאפילו הלואה אחר הלואה והלואה אחר הודאה מצטרפין על הדרכים שביארנו בסנהדרין ואין צריך לומר שהודאה אחר הודאה והודאה אחר הלואה שאפשר שאין הכחשה ביניהם שהם מצטרפין בין שניהם על פה בין אחד מהם בשטר ואחד מהם על פה ואע"פ שזה שבשטר מעיד על אחריות נכסים וזה שבעל פה אינו מעיד אלא על בני חרי מצטרפים הם מ"מ להגבות מבני חרי כמלוה על פה אבל לא להיות כשטר לענין משעבדי שכל שאין בשטר אלא עד אחד אין לו קול והוא שכתבו גדולי המחברים שאם אמר זה שלא כתב עדותו קניתי מידו על דבר זה ולא שאל ממני לכתוב שניהם מצטרפין לעשות המלוה מלוה בשטר ואין יכול לומר פרעתי כלומר אבל לא לגבות ממשעבדי וחכמי הצרפתים כתבוה אף לענין היותה נדונת כשטר ואין הדברים כלום וכל שכן אם היה עד אחד בכתב הודאה שאין שם אחריות ושאין העד מדבר אלא בלשון יחידי שבפניו הלוה פלני לפלני מנה ועד אחד שבעל פה מצטרף עמו שהרי הם עדות אחת יותר מעד שבשטר העשוי בלשון שנים ואין שם חתום אלא אחד אע"פ שעד שני מצטרף עמו ומ"מ אף בזה מצטרף לענין בני חרי ומ"מ עד אחד בכתב ואין שם צירוף עד שבעל פה אם הוא בלשון יחיד יראה שהוא מחוייב שבועה כעדות על פה אבל אם היה השטר כתוב בלשון שנים ולא היה שם חתום אלא אחד אין כאן חיוב שבועה כלל ואם היו שם שנים חתומים ולא נתקיים אלא האחד יראה שזה בא לחייב שבועה והוא שאמרו בתלמוד המערב שבכתבות פרק שני עד אחד בכתב מהו לזקקו לשבועה וכי עד אחד בכתב כלום הוא לא צריכא בשהיו שנים אחד יכול לקיים ואחד אין יכול לקיים ולמדנו מכאן שכגון זה נשבע ויש מפרשים שזו שאמרו שם שמצטרפין כגון זו היא אבל עד אחד חתום בשטר העשוי בלשון שנים אינו כלום אף לענין צירוף עם אותו שבעל פה הואיל ולענין שבועה אינו כלום וכן נראה לי ואף כן היא שנויה בתלמוד המערב בכתובות פרק שני בפירוש ושמא תאמר אם כן מה הוצרך אמימר בסוגיא זו לומר כשהקשו לו ממשנתנו לא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי היה לו לומר שמשנתנו בעד אחד חתום בשטר שהוא עשוי בלשון שנים שאינו כלום אפשר שזו לא הוצרכה כלל:

וגדולי המחברים כתבו עד אחד חתום בשטר ואמר ליה פרעתי מתוך שאין יכול לישבע משלם מפני שהם מדמים אותה לדין נסכא דר' אבא כלומר לישלם ליכא תרי סהדי שאלו היו שנים לא היה יכול לטעון פרעתי נפטריה איכא חד סהדי לשתבע הא קא מודה הוה ליה מחוייב שבועה שלא יכול לישבע ומשלם ואע"פ שבתלמוד המערב נראה שאין עד אחד בכתב מביא לידי שבועה כמו שכתבנו ואפשר שהם סמכו על סוגיא זו שאמר שמצטרפין ואלמלא שעד אחד מביא לידי שבועה לא היו מצטרפין והם מפרשים אותה בעד אחד חתום ממש ושמע מינה שעד אחד החתום בשטר משביעין עליו ומ"מ גדולי המגיהים מתמיהים היאך אין שבועת הפרעון עומדת כנגד העד ור"ל שהרי טענת פרעתי ראויה ליאמן מצד עצמה אחר שאין כאן מעשה שטר והלא אף הם כתבו בכתב ידו שנאמן בפרעתי עד שעכשו דבריהם בטען תחלה בבית דין לא היו דברים מעולם והוציא עליו שטר זה שלוה ואח"כ טען פרעתי: