מאירי על בבא בתרא רצא

המשנה הששית והכונה בה ככונת משניות שלפניה והוא שאמר השולח סבלונות לבית חמיו ושלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אין אלו נגבין לא אכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין שלח סבלונות מרובין שיחזירו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין סבלונות מועטין שתשמש בהן בבית אביה אין אלו נגבין אמר הר"ם סבלונות משאות וגזרתם מענין נושא סבל שנושאין אותם מיד זה ליד זה ומה שאמר אפילו בדינר אחד אין ר"ל למעט אלא לדקדק לפי שאם אכל פחות מדינר יגבה ופסק ההלכה שכל מה שישלח יגבה בין מרובין בין מועטין בין אכל בין לא אכל בין מת הוא בין מתה היא אז יחזיר הכל מלבד מה שאכלו ושתו שאינו חוזר ואם הדרא היא תחזיר אפילו המאכל והמשתה ואפילו דמי הירק תשלם וכל מה שבלה או אבד דינו כדין המאכל והמשתה:

אמר המאירי השולח סבלונות בבית חמיו לכבוד ארוסתו אפילו שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר שכך היה דרכם כשהיה משלח סבלונות היה אוכל שם ואמר שמכיון שאכל שם אין אלו נגבין אם מתה אשתו קודם שישאנה אבל אם לא אכל שם הרי אלו נגבין שלא שלח אלא על מנת לכנסה ואח"כ חזר ואמר שהדבר תלוי בין מרובין למועטין ולפי שטת הגמ' כך פירוש משנה זו השניה שלח סבלונות מרובים שיחזרו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין פי' אע"פ שאכל וענין מרובים פירושו דברים שאין עשויין לבלות סתמן לא נשלחו אלא [שיחזרו עמה לבית בעלה וענין מועטים דברים שעשויים לבלות וסתמן לא נשלחו אלא] להשתמש בהם בבית אביה ואינן נגבין ודוקא בשאכל ומשנה ראשונה שאמרה שלח שם מאה מנה פירוש שוה מאה מנה אלא שמ"מ הם דברים העשויים לבלות ומתוך כך הם תלויים באכילה ונמצא כלל המשנה שסבלונות העשויים לבלות אם אכל אין נגבין ואם לא אכל נגבין ושאין עשויים לבלות אפילו אכל נגבין ומ"מ אין הלכה כן ולפי מה שיתבאר בגמרא כך הוא פסק הדברים שכל ששלח סבלונות בין מרובים בין מועטים בין עשויים ליבלות כגון בגדים בין שאין עשויין ליבלות כגון כלי כסף וכלי זהב בין שאכל שם סעודת ארוסין בין שלא אכל בין מת הוא בין מתה היא או שחזר הוא יחזרו כלן חוץ מענינים שבמאכל ומשתה שכבר נאכלו ואם חזרה היא משלמת אפילו המאכל והמשקה אלא שמשלמת דמים בזול והוא פחות שליש אלא שאם הם בעין חוזרין וכן כלים שהם מצויין ליבלות מהר ושדמיהם קלים ודרך שלוחם אינו אלא ליבלות בבית אביה והוא שקראו אותן בגמ' יובא וסנתכא והם מיני בגדים קלים מצויים אצלם יפים לשעתם ובלים מהרה כתבו הגאונים שהם כמאכל ומשתה ואם חזר בו הוא ובלו אין חוזרין ואם הם קיימים חוזרין ואם חזרה היא אע"פ שבלו משלמתן בזול ויש חולקין בזו זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:

מקומות יש שנהגו שהארוס עושה סעודה או מחלק מעות לשמשים ולחזנים וכיוצא באלו כתבו גאוני ספרד שכל שעשה כן וחזרה בה משלמת הכל שהרי גרמה לאבד ממונו וכל שיש לו עדים כמה הוציא יטול ומ"מ אינו נשבע ונוטל:

מכיון שביארנו שאין הדבר תלוי באכילה ושתיה כלל אין צריך לשאול אם השתיה נדונת כאכילה ואם האכלת שלוחו או השקאתו נדונת כהשקאת עצמו אם לאו ואם לא אכל שם בבית חמיו אלא ששגרו לו משם ואכל בביתו אם נדון כאכילה לשם אם לאו וכן אם אכילת דינר האמורה במשנה לכל הסבלונות אם מועיל אכילת חצי דינר לחצי הסבלונות או שליש דינר לשליש הסבלונות והיא שאלת מהו שישלש ומאחר שפסקנו שאין האכילה עושה כלום אינך צריך לשאלות אלו כלל ותמה אני על גדולי הפוסקים למה טרחו להביאם ויש מפקפקין לתלות הדבר באכל אלא שגאוני ספרד כתבוה בפירושם כשטתנו ופרשו על מה שפסק רב ייבא בסוף הסוגיא שאף באכל הוא אומר כן כמו שהכריעו בפירושיהם בראיות וכן פסקוה גדולי המחברים:

כל שהסבלונות חוזרין ושבחו הסבלונות מחמת עצמן כגון שנתיקרו כתבו גאוני ספרד שחוזרין כמות שהן ומה ששאלו כאן שבח סבלונות מהו ועלה בתיקו פירושו על שאלת מהו שישלש לדעתם והם מפרשים מהו שישלש ממה שייחדו במשנה אכילת דינר להפקעת מאה מנה אם תועיל אכילת חצי דינר להפקעת חמשים מנה ושאל עליה אם תמצא לומר שמשלשין אם שלח סבלונות שוים חמשים מנה ונתיקרו ועמדו על מאה מנה ואכל בחצי דינר אם נדון סבלונות אלו בחמשים מנה כשעה ששלחן והופקעו כלן או בתר השתא אזלינן ואין אכילת חצי דינר מפקעת את כלם:

כבר ידעת שהבעל יורש את אשתו והתבאר במסכת כתבות מ"ח ב' שמשיצאה מרשות אביה אע"פ שעדין לא נכנסה לחפה יורשה והוא שאם נתארסה ומסרה אביה לבעל או שלוחיו יורשה אבל אם הלך האב או שלוחיו עם הבעל אינו יורשה נכנסה עמו לחצר ונתיחדו שניהם אם לשם נשואין יורשה ואם לשם לינה לבד אינו יורשה ואם נכנסו בחצר שלה סתמה ללון ואם בחצר שלו סתמה לנשואין ומ"מ אף במקום שסתמה לנשואין אם נכר שלסבה אחרת נתיחד עמה כגון לבדוק בה באיזה דבר אין סתם יחודו לנשואין ואינו יורשה מעשה באחד שאמרו לו על ארוסתו שהיא תתרנית ר"ל אטומת האף מהרגשת חוש הריח ונכנס אחריה לחורבה לבדקה ואמר לה ריח צנון אני מריח ואף היא השיבתהו מאן יהיב לן מכותבות דיריחו ואכלינן בהו נפלה עליה חורבה ומתה ואמרו חכמים הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבדקה אינו יורשה ולמדת מדברינו במעשה זה שארוסה היתה וחצר שלו היתה וגדולי הצרפתים פירשוה בנשואה ומכיון שנכנס אחריה לבדקה הרי נתן עיניו לגרשה וכל שנתן עיניו לגרשה אינו יורש ומ"מ לענין פסק זו אינה אף לענין פירות כמו שיתבאר בשני של גיטין י"ז ב' ואף גאוני ספרד פירשוה בנשואה ובטענה אחרת והוא שמאחר שהוא מגלה דעתו שמחזיק עצמו במוטעה ובמחזר אחר בטול הנשואין לעשותן מקח טעות ואע"פ שאין תנאי בנשואין דוקא שלא להוציאה בלא גט וכמו שאמרו המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט אבל מ"מ כל שהתנה ולא נתקיים תנאו או שמצא מהם אינו חייב ליתן כתבה כמו ששנינו כנסה סתם ונמצאו בה מומים תצא שלא בכתבה וכל שמפקיע עצמו מכתבה מצד נשואי טעות אף ירושתה נפקעת ממנו: