מאירי על בבא בתרא רפא

אע"פ שמתנאי כתבה להיות הבנות נזונות מנכסי האב מ"מ בחייו אין כופין אותו לזון לא בבנות ולא בבנים ודוקא מבני שש ולמעלה אבל עד בני שש כופין ומבני שש ולמעלה אע"פ שאין כופין מצוה לו לזון הבנים והבנות ואם לא רצה מכלימין ומביישין אותו על הדרך שיתבאר ברביעי של כתבות מ"ט ב':

שכיב מרע שאמר אם תלד אשתי תחלה זכר ואחריו נקבה יטול הזכר מאתים והנקבה ולא כלום ואם תלד תחלה נקבה ואחריה זכר תטול הנקבה מנה והזכר מנה וילדה זכר ונקבה ולא נודע איזה ראשון הזכר נוטל מנה ממה נפשך והמנה האחר נעשה ממון המוטל בספק וחולקין ונמצאו לזכר מאה וחמשים שהם ששה דינרי זהב ולנקבה חמשים שהם שני דינרי זהב וכן כל כיוצא בזה ומ"מ בזו אי אתה מפרשה בבריא ובהקנאה שאם כן הרי הנקבה והזכר באותו מנה מוציאים והאב מוחזק אלא בשכיב מרע שחלק נכסיו ומת ונשארו הנכסים בחזקת הראוי לזכות בהם או בבריא על הדרך שביארנו וכגון שהאב סלק עצמו מהם או שמת האב אח"כ אף באלו יש לפקפק ולהעמיד את הנכסים בחזקת היורשים להיות האחרים מוציאין ומתוך כך ראוי לפרשה מדעת הנותן אבל שלא מדעתו לא ואף הרשאה אין מועיל בה שהרי לא הוכרו ולדעת האומר שהרשאה מועילה בפשוט אע"פ שלא הוכרו אפשר לפרשה בהרשאה: