מאירי על בבא בתרא רנח

מי שמנה אפטרופסים על ממונו ואמר להם תנו שקל לבני בשבת והם ראויים ליתן להם סלע ר"ל שאין מסתפקין בשקל שאינו אלא חצי סלע נותנין להם סלע שלא כיון אלא לזרזם ואין כונתו לדחקם במזונות מצומצמים יתר מדאי ואפילו אמר אל תתנו להם אלא שקל אע"פ שבלשון מניעה ועכוב דבר התבאר בכתבות פרק מציאה שאין זו קפידא ולא אמר כן אלא כדי לזרזם ונותנין להם כל צרכם ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם הואיל והעמיד יורשים אחריהם אפילו אמר תנו אין נותנין להם אלא שקל שאין מתנדבים על גב הראויים לירש אחריהם שאלו חכמי הראשונים והיאך האחרים ראויים לירש והרי אמרו נכסי לך ואחריך לפלוני והראשון ראוי לירשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק ואם כן אחר שהראשונים בניו ראויים הם לירשו והרי אין לה הפסק תירצו גדולי המפרשים שלא נאמר אין לה הפסק אלא כשהוריד הראשונים בנכסים אבל זה שלא השליט את הראשונים אלא שמסרם ביד שליש ודאי יש לה הפסק ולדעת זה אותם השקלים מיהא אין האחרים יורשים אותם:

ויש שאין גורסין בכאן שאין לשון מתנה אלא ירושה אלא שאינה לשון מתנה כלומר שאין לשון נכסי לך לשון מתנה אלא לשון ירושה שלשון מסופק הוא ואצל יורש דנין אותו כלשון ירושה שאין לה הפסק אע"פ שאצל אחר דנין אותו בלשון מתנה הא אם אמר בלשון מתנה גמורה כלומר ינתנו כל נכסי לפלני ואחריו לפלני אף בראשון ראוי לירשו יש לה הפסק וזהו דין תנו שקל וכו' ולדעת זה אם אמר יירשו בני נכסי ואם מתו יירשו אחרים וכו' אין לה הפסק אף במסר ביד שליש ומ"מ גדולי הפוסקים גורסים שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה כלומר שאע"פ שנכסי לך לשון מתנה הוא אין לשון מתנה אצל יורש אלא לשון ירושה וכל שנותן ראוי לירשו אף בלשון מתנה גמורה אינה אלא ירושה ואין לה הפסק ולא יראה לי כן ממה שאמרו למטה בשמועת שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר וכו' ופירשו בו שיצא לנו ממנה לענין הפסק ואלמלא שמלשון ירושה זוכה בהם היה לה הפסק כמו שרמזנו שם ומ"מ יש לתרץ הקושיא לדעתי שלא נאמר שאין לה הפסק בין במתנה בין בירושה בין באו הנכסים לידם בין ביד שליש אלא דוקא שנתן את כל הנכסים מעיקרם לראשון הראוי לירשו ואחריו לשני כגון שאמר נכסי לך ואחריך לפלני או יירשם פלני אחריך אבל זה שלא הרשה את הראשון הראוי לירש אלא לדבר ידוע והוא שקל בשבת הרי לא עשאו יורש כלל אלא מקבל מתנה פרטית ואותם אחרים הם היורשים הגמורים ולדעת זה אתה צריך לפרש בשאותם האחרים ראויים לירש וכנגד ארבעה בנים דברה ואמר תנו שקל לשני בני מאותן הנכסים ולכשימותו יירשו שני בני האחרים תחתיהם ואותם אחרים הם היורשים הגמורים שאם האחרים אין ראויים לירש הרי הוא מוריש אחרים במקום בן וכבר העמידו בסוגיא זו אותם אחרים בשראויים לירש ומ"מ לשאר התירוצים אתה מפרשה אף בשאותם אחרים אין ראויים לירש ואע"פ שאין לשון ירושה נאמר אצל אחר הואיל וצירף בה לשון מתנה בתוך כדי דבור וכמו שהיה דעת המקשה ממנה שהיה דעתו שאין אותם אחרים ראויים לירש וכבר עלו דבריו כהלכה במסקנת הסוגיא ואף לדעת גדולי הפוסקים אתה יכול לפרשה אלא שהוא דוחק אחר שהוא עושה האחר יורש גמור:

גדולי המחברים הסכימו לדעת הפוסקים שלשון מתנה אצל יורש ירושה היא ומ"מ הם תירצו בזו של תנו שקל לבני שאמר בפירוש לא משום ירושה אני נותן להם אלא בלשון מתנה וכל כיוצא בזו אף ביורש אינה לשון ירושה ויש לה הפסק ואין הדברים נראין ומ"מ אף אתה יכול לפרשה לדעתם אף בשאין אותם אחרים ראויים לירש ושמא אתה חוכך לומר שזו שאמרו בתנו שקל וכו' ואם מתו יירשו אחרים תחתיהם שדבריו קיימים בסתם ראויים לירש כמו אלו הראשונים על הדרך שכתבנו וזו שאמרו בנכסי לך ואחריך לפלוני שאם ראשון ראוי לירשו אין לה הפסק בשאחריך אין ראוי לירשו אלא שתדע שדין זה ר"ל שהירושה אין לה הפסק פירושה אף בשני ראוי לירשו והואיל והראשון מ"מ ראוי לירשו אין לה הפסק והירושה חוזרת לבני הראשון אע"פ שהאחריך היה ראוי לירש את זה המוריש כראשון וכבר הביאו חכמי הדורות שלפנינו ראיה לדבר זה ממה שהקשו בסוגיא זו נכסי לך ואחריך יירש פלני ואחריך יירש פלני מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי והא הכא דכשתי שדות ושני בני אדם דמי שהרי שלשה בני אדם הם ואע"פ ששדה אחת היא מ"מ הואיל ובשעה שקנה זה לא קנה זה כשלשה שדות הם ומכיון שהראשון בלשון מתנה ר"ל נכסי לך אע"פ שהאחרים בלשון ירושה שהרי אמר ואחריך יירש פלני וכו' קנו כלם אף אותם שאין לשון המתנה מוסב עליהם ואם תאמר שאף זו בראוי לירשו מת ראשון היאך קנה שני והא אין לה הפסק ויש גורסין מת שני היאך קנה שלישי שהשני הואיל ולא זכה הראשון אלא מתורת מתנה ודאי יש לה הפסק אבל השני שהוא יורש מפני מה קנה שלישי ואם כדברינו היה לו לתרץ בשהשני גם כן ראוי לירשו וכן השלישי וכן אתה למד מכאן שזו שאמרו ירושה אין לה הפסק לא סוף דבר בשכיב מרע אלא אף בבריא שאמר שאם לא כן היה לו לתרץ גם כן הכא בבריא:

מה שכתבו גדולי הפוסקים שלשון מתנה ליורש לשון ירושה הוא יש מקשים בה ממה ששנינו המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימים ואם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום אלמא אף ביורש אנו מחלקים בין לשון מתנה ללשון ירושה ותירצו בה לדעתם שכל שיש שם בכור הואיל ואין לשון ירושה מועיל בהשואת חלק בכורה אין לשון מתנה נדון בו כלשון ירושה:

מקצת מפרשים כתבו שאם אמר נכסי לבני ואחריהם לפלני בקנין ומעכשו אינו מועיל ולא יראה כן וכבר כתבנו למעלה שכל שיש בו מעכשו מועיל אף במתנת שכיב מרע וכל שכן בקנין אע"פ שאתה יכול לומר שאינה כן בראוי לירשו איני רואה הפרש בזו הואיל והוא מקנה מעכשו ובקנין:

זה שאמרנו בנכסי לך ואחריך לפלני שאם ראשון ראוי לירשו אין לה הפסק אף בשני ראוי לירשו מ"מ אומר אני שאם שייר בה זכות לעצמו יש לה הפסק וכדרך שאמרו בנכסי לך ואחריך לפלני ואין הראשון ראוי לירשו שאין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם מכר מכר שלא אמרוה אלא לאחר אבל כל ששייר לעצמו לא ומכאן אני אומר שאם צוה נכסי לבני ואחריהם להקדש הואיל והנחתו התכליתיית בהקדשו לכונת ירושת העניים ולא להיות הוא זוכה בהם יש לה הפסק שאין אדם ראוי לירש במקום עצמו והרי הוא כמקדיש מעכשו ומ"מ אם אמר אם מתו בלא יורש יהו הנכסים להקדש הואיל ובתליה הוא מקדיש ואינו מחליט להקדש מעכשו אין הקדש זה חל עד אותה שעה וכבר נעשה זה יורש ואין לה הפסק הא אם אמר מעכשו הקדשו הקדש וכבר חלקו עלי גדולי הדור בקצת דברים אלו וזה נראה לי יותר אלא שלרוחא דמילתא ראוי לעושה כן שיקנה במתנה לזה שרוצה להורישו על מנת שאם ימות בלא בנים יחזרו להקדש ועם כל זה יש לפקפק שאין הדבר מסור אלא שאנו מחזיקים את המוריש בטועה וכמו שאמרו למטה והא איהו אפסקה ותירץ הוא סבר יש לה הפסק אלמא אחר מחשבתו אנו דנים והוא סבור שיש לה הפסק ואין לה הפסק ומעתה אף במשייר לעצמו אחר מותו ואחר מיתת היורש הראשון דמה בינו ובין משייר לאחר ובכלם הוא סבור שיש לה הפסק ואינו מכווין להוריש לשני אלא אחריו של ראשון אפילו לעצמו כגון הקדש וליפות כח הקדש אין לנו בדין זה אלא כל שבענין ירושה דין הקדש ודין הדיוט שוים וראיה לדבר לדעתי למטה במה שאמרו הכותב נכסיו לאחרים ומניח את בניו שאין רוח חכמים נוחה הימנו ואמר רשב"ג אם אין בניו נוהגים כשורה זכור לטוב ושאלו בה אם חלקו חכמים בזו והביאו מיוסף בן יועזר שלא היה בנו נוהג כשורה והקדיש נכסיו אלמא דשפיר עבד ולא תירץ שאני הקדש וכו' ולא עוד אלא שאף בהקדש העלו בביאור המסקנא לאו שפיר עבד:

זה שכתבנו כל תוך כדי דבור כדבור דמי כך הוא הדין והענין בכל הדברים שכל שאמר דבר וחזר בו תוך כדי דבור חזרתו חזרה חוץ מעבודה זרה שאם הקצה או התפיס דבר לע"ז וחזר בו תוך כדי דבור נאסרה ואין חזרתו מועלת וכן בקדושין שאם קדש בפני עדים וחזר בתוך כדי דבור ואמר יהו מתנה ולא קדושין אין שומעין לו וכתבו גדולי הצרפתים שהיא מקודשת מספק ולהחמיר ובמסכת נדרים כללו בדין זה מחרף ומגדף וגירושין ונראה שהמחרף ומגדף בכלל ע"ז וגירושין בכלל קדושין:

כל אלו שכתבנו שאדם יכול להפקיע את הירושה באיזה לשון אין ירושת הבעל בנכסי אשתו בכלל אבל אין האשה יכולה להפקיעם ממנו בשום לשון ואף שום תנאי אין מועיל בבטולה אא"כ התנה עמה בעודה ארוסה כמו שיתבאר במקומו: