מאירי על בבא בתרא רנה

מי שאמר לחברו עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה והרי שהמחזיק היה פטור לגמרי וכגון שהיה העבד קטן המוטל בעריסה שיש לו חזקה לאלתר כשאר מטלטלין או בגדול ולאחר שלש או שלא ראהו זה בעדים בביתו של זה שהוא יכול לומר לא היו דברים מעולם ושבועה לא היתה מועלת לתובע שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וגזם זה הנתבע לתובע שישבע ויטול וכן עשה אין המחזיק יכול לומר לו אח"כ איני מקבל שבועתך שמשטה הייתי בך אלא שכיון שהטיל שבועה עליו ונשבע אינו יכול לחזור הא אם לא נשבע עדין יכול לחזור הואיל ולא מן הדין הטילה עליו שמא תאמר והלא מן הדין יש על הנתבע להשבע היסת ואע"פ שאין נשבעין על העבדים דוקא שבועת התורה והמשנה אבל שבועת היסת אף על הקרקע הותקנה כמו שכתבו גדולי הפוסקים בפרק חזקת הבתים ואפילו בענין גנבה כמו שכתבו גם הם בפרק שבועת הדיינין אע"פ שטענת התובע רעועה שאין מחזיקין את האנשים ברשעים ואם כן הרי יש למחזיק לישבע היסת וכל שיש לו לישבע וליפטר יכול להפכה שיהא האחר נשבע ונוטל וא"כ כשאמר לו בבית דין השבע וטול כדין אמר לו והיאך יכול לחזור אע"פ שלא נשבע עדין ובפרק שבועת הדיינין אמרו אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד ר"ל שאם רצה לחזור ולישבע אין מקבלין הימנו ואף בזו יש לנו לומר כן ומ"מ זו אינה קושיא שאפשר שלא אמרוה אלא מצד חומר שבועה שלא יצטרך האחר להשבע אבל כאן שאם לא ישבע זה ישבע התובע אין מרויחין כלום מעתה יכול לחזור כל זמן שלא נשבע אפילו אמר לו בבית דין או שמא מה שאמרו שם שאם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד לא שלא יוכל האחר לחזור אלא אדרבה מפני שיכול לחזור ממהרין את הדבר לפטרו קודם שיחזור אבל מ"מ נחזור לראשונה שמאחר שבדין אמר לו כן ובבית דין היאך יכול לחזור אע"פ שלא נשבע אפשר שחוץ לבית דין אמר לו כן או שמא שמועה זו נשנית קודם תקנת היסת הא לאחר היסת ובבית דין אינו יכול לחזור ומ"מ יש גורסין מפני קושיא זו נשבע ואינו יכול לחזור ואע"פ שאמרו מחלקת לאחר גמר דין אבל קודם גזר דין יכול לחזור בזו הואיל ואמר לו כן בבית דין והוא קבל עליו כן בפניהם גמר דין הוא ומ"מ בפרק המפקיד אמרו במי שאינו חייב לשלם ואמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם אלא שאשבע ואפטר שיכול לחזור אלמא כל מילתא יתירתא ומוגזמת יכול לחזור בה קודם המעשה אם לא קנו מידו בין באתן לך בין במחול לך וכן הסכימו רוב מפרשים:

בעלי דין שקבלו עליהם קרובים או פסולים להיות להם דיינין או עדים אפילו אחד בשנים או בשלשה בין באתן לך ר"ל ליתן כל מה שהאחר טוענו בעדותו של פסול או בדינו וכל שכן במחול לך ר"ל למחול מה שהוא טוען לחברו בעדות זה הפסול או בדינו אם קנו מידו אינו יכול לחזור ואם לא קנו מידו קודם גמר דין יכול לחזור אבל אם נגמר הדין אינו יכול לחזור:

כבר ידעת שהמטלטלין של יתומים אין בעל חוב גובה חובו מהם צריך שתדע שהעבדים אע"פ שהוקשו לקרקעות דוקא לדברים הכתובים בתורה כגון לקנותם בכסף שטר וחזקה ושלא לישבע עליהם ושלא לכללם בדין אונאה אבל לענין בעל חוב כמטלטלין הם שאין דעת המלוה סומכת עליהן אלא על הקרקעות כבר ידעת שתקנת הגאונים קדומה להגבות לבעל חוב מן המטלטלין ונשענו על מה שמנהג בני אדם להתעסק בסחורות ובהלואות ודעת המלוה סומכת עליהם על דרך מה שאמרו בכתובות פרק מציאה בגמלים שבערביא ובתותבי דבי מיכסיא שהאשה גובה כתבתה מהם מפני שכל עסקיהם בסחורות אלו ודעת בעל חוב סומכת עליהם כמו שיתבאר שם וא"כ מכח תקנתם גובין אף מן העבדים ומ"מ לענין לקוחות הרי הם כמטלטלין ואין בעל חוב טורפם אא"כ נשתעבדו לו בפרט ובאגב כמו שביארנו בפרק חזקת:

הקרובים פסולים לעדות זה לזה וענין זה יתבאר במסכת סנהדרין אבל מה שאנו צריכין לו עכשו הוא שהאחים נקראים ראשון בראשון ובניהם נקראים שני בשני ובני בניהם שלישי בשלישי ראשון בראשון ושני בשני וראשון בשני ושני בראשון כלם פסולין זה לזה שלישי בשלישי או שלישי בשני אפילו שלישי בראשון כשרים לעדות זה לזה גדולי הפוסקים והמחברים כתבו שהאב עם בנו ראשון בראשון ועם בן בנו ראשון בשני ומתוך כך פסולים זה לזה הא עם בנו של בן בנו הוא שלישי בראשון וכשר ומה שאמרו בכאן מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כותיה פירושו מפני שהיה האב עם בן בנו וזהו ראשון בשני הא אם היה עם בנו של בן בנו כשר ומ"מ גדולי הצרפתים פירשו שזה שאמרו ולית הלכתא כותיה לא מפני שהוא שני בראשון שהאב עם בנו ראשון בשני הוא ועם בן בנו ראשון בשלישי הואיל ויש ירידת קורבה מזה לזה ואינם במדרגה אחת אלא שכל יוצאי ירכו עד כמה דורות פסולים זה לזה ולא יראה כן:

הרבה מיני בני אדם נכתבו במקומם לענין פסול עדות ומכללם הקרובים אע"פ שאין קורבתם מצד עצמם אלא מצד נשותיהם וכן הסומא והחרש והשוטה היה יודע לו בעדות עד שלא נסתמא ונסתמא אע"פ שבשעת הדבר שעליו רוצה להעיד כשר היה הואיל ובשעת הגדה אינו ראוי אין סומכין על עדותו בין בגלימא בין בקרקע בין בנסכא ואין אומרים הרי בן דעת הוא זה ואע"פ שהוא סומא עכשו הרי יכול להעיד על מה שראה ואם הוא קרקע הרי יכול להודיע שעל קרקע זה הוא מעיד בכוון המצרים וכן בגלימא במדת ארך ורוחב וכן בנסכא במדת משקלות שאין סומכין על כוון זה כלל ואינו מעיד על מה שאינו יכול לומר בבירור זהו שאני מעיד עליו ומ"מ בדברים שאין אנו צריכים בו לשום כוון אלא להודעה על מה שהיה כגון שבפניו הלוה פלני לפלני מנה או שחבל בו או שנעשה בפני כך וכך ונסתמא אע"פ שלא נתפתח כשר אחר שהוא בן דעת וכמו שאמרו במסכת גיטין פרק שני שכשר להביא את הגט שאין אנו צריכין לעדותו אלא שבפניו נכתב ונחתם והרי יכול להעיד על כך ולסמוך על עדותו אבל האחרים שהוזכרו כגון נתחרש ונשתטה ונעשה חתנו אין מקבלין עדותם עד שתהא תחלתם וסופם בכשרות מעתה היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ואח"כ נעשה חתנו פסול מתה בתו חזר לכשרותו היה פתוח ונסתמא פסול שצריך הוא לכוון חזר ונתפתח כשר פקח ונתחרש פסול חזר ונתפקת כשר שפוי ונשתטה פסול חזר ונשתפה כשר ויש חולקין בסומא לפסלו אף בדברים שאין צריכים כוון ולא נראו הדברים וזה שכתבנו בנעשה חתנו ומתה בתו פירושו אע"פ שהניחה בנים כמו שיתבאר בסנהדרין: