מאירי על בבא בתרא רנג

המפלת טומטום הואיל ולא נודע אם זכר אם נקבה וכן המפלת אנדרוגינוס הואיל וחציו זכר וחציו נקבה הרי זו יושבת לזכר ולנקבה ר"ל שנותנין לה טומאת לידה כשיעור נקבה והוא שבועים אע"פ שלא ראתה דם ואין נותנין לה ימי טוהר אלא עד תשלום ארבעים יום מיום הלידה שאין נותנין לה ימי טוהר אלא כשיעור זכר שלשים ושלשה יום וצא מהם שבעה שצירפת עם ימי טומאת לידה מספק נקבה ונמצא שאין לה ימי טוהר אלא ששה ועשרים ולמדת מ"מ שלידת טומטום ואנדרוגינוס לידה גמורה היא שאלו היינו מספקים על לידתם אם היא לידה אם לאו לא היינו נותנים לה ימי טוהר כלל שאין טוהר אלא ללידה וכן אם היה בריא לנו שאינה לידה לא היינו נותנין לה ימי טומאה בלא דם כלל שאין טומאה בלא דם אלא ללידה אבל כל שאנו מספקים בנולד אם זכר אם נקבה ואם היא קרויה לידה אם לאו יש לה ימי טומאה בלא דם כשיעור נקבה ואין לה דם טוהר כלל אלא כל דם שתראה בחזקת דם נדה היא וזהו מה שאמרו בקצת לידות תשב לזכר ולנקבה ולנדה כגון מי שלא הוחזקה במעוברת והפילה כשהיא עוברת בנהר ואין ידוע מה הפילה שמא זכר הפילה שמא נקבה הפילה שמא לא ולד הפילה הואיל ולא הוחזקה במעוברת שמא תאמר והלא די לנו בישיבה לנקבה ולנדה ר"ל לנקבה ליתן לה שבועים טומאה אף בלא דם ולנדה שלא ליתן לה שום טוהר אלא כל דם שתראה יהא דם נדות ומה מוסיף או גורע ישיבה לזכר למי שיש לה לישב לנדה דבר זה התבאר במסכת נדה והענין הוא שכבר ידעת שהנדה מכיון שראתה פעם אחת טמאה שבעה ולאחר שבעה אם פסקה טובלת לערב בין שראתה כל שבעה בין שלא ראתה אלא יום אחד מעתה הגע עצמך שראתה ביום ארבעים ללידתה ואח"כ חזרה וראתה ביום מ"ז אילו לא חששנו לזכר היתה ראיית ארבעים תחלת נדה וראיית מ"ז סוף נדה וטובלת לערב שאם מחשש נקבה ימי טוהר הם ואם מחשש נדה סוף נדה הם אבל עכשו שחששנו גם כן לזכר ראיית ארבעים שמא של טוהר היתה וראיית מ"ז תחלת נדה וכן אתה אומר בראתה יום שמנים שמחשש נקבה אלא שבנקבה כבר מצאת בה חומר ממקום אחר לטומאת לידה בלא דם:

מאחר שביארנו שלידת טומטום ואנדרוגינוס לידה גמורה היא ואין צורך בהם לישיבה לנדה אלא לזכר ולנקבה אף אתה אומר בטומטום שאם נקרע בתוך זמן זה שאין ישיבה אלא למה שהוא אם זכר זכר ואם נקבה נקבה וכן אתה דן בטומטום שחל יום שמיני שלו בשבת שנקרע תוך שמנה שמילתו דוחה שבת וכן באנדרוגינוס ואין אומרין בשני אלו ר"ל בטומאת לידה ובמילת שבת וילדה זכר עד שיהא זכר משעת לידה ומ"מ ראיתי לחכמי ההר שפסקו לענין מילה בטומטום שאינה דוחה שבת ואע"פ שנשארו דבריו בקושיא אין דוחין פסק שמועה משום קושיא ומילה לחוד וטומאה לחוד ולא יראה לי כן:

מי שהוא ספק בכור ספק פשוט אינו נוטל פי שנים אלא אומרין לו הבא ראיה וטול:

שתי נשים של איש אחד שילדו שתיהן זכרים במחבואה אחת ולא נודע איזה מהם קודם וכשגדלו ובאים לירש עם אחיהם כל אחד מהם תובע חלק בכורה מספק ואחיהם דוחים אותם ואומרים לכל אחד מהם לכשתברר שאתה בכור טול בכורתך אם הוכרו תחלה ולבסוף נתערבו הואיל וברור היה בשעת לידה כותבין הרשאה זה לזה ונוטלין חלק בכורה ממה נפשך ואם לא הוכר מעולם איזה מהם קודם אין הרשאתם כלום וכן הדין בשתי נשים של שני אנשים וכל אחד בכור לאביו ונתערבו עד שכשבאו לירש זה בנכסי ראובן וזה בנכסי שמעון יורשי ראובן דוחים את זה שבא אצלם לומר שמא של שמעון אתה ויורשי שמעון דוחין את זה הבא אצלם לומר שמא של ראובן אתה אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה הואיל ובשעת לידה כל אחד היה בכור לאביו אבל אם לא הוכרו כלל הרי כל אחד מהם בכור ספק ואין הרשאתם מועלת לענין חלק בכורה ומ"מ באלו אנו צריכים לברר חלק פשיטותם שהרי היורשים יכולים לדחותם אף מחלק פשיטות לומר הבא ראיה שאחינו אתה וראיתי לגאוני ספרד שכתבו לפי תמם אבל בחלק פשוט כותבין ואף לקצת חכמי הראשונים שבהר ראיתי כן והביאוה ממה ששנינו בבכורות פרק בכור לנחלה שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו עדין וילדו שני זכרים פירוש ולא נודע זה למי וזה למי כל אחד מהם נותן חמש סלעים לכהן מת אחד מהם בתוך שלשים אם לכהן אחד נתנו מחזיר להם חמש סלעים ואם לשני כהנים נתנו לא יחזירו והקשו בגמ' לנסח זה מאי שנא לשני כהנים דלכי אזלי לגבי האי מדחי להו ולכי אזלי לגבי האי מדחי להו כלומר מה שנטלתי משל חי נטלתי כהן אחד נמי ליזיל להאי ולדחייה וליזל להאי ולדחייה כלומר ואין המת בנך אלא החי ותירצוה בבאים בהרשאה והרי משנה זו סתם נאמרה אפילו לא הוכרו מעולם ובאותו פרק בעצמו נאמר בחלק בכורה מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים וילדה בכור לכהן ולא לנחלה והקשו בגמ' בנסח זה בכור לנחלה הוא דלא הוי הא כפשוט שקיל אמאי כי אזיל לגבי האי לדחייה וכי אזיל לגבי האי לדחייה ותירצו לא נצרכה לבא אחריו והכי קאמר בכור לכהן והבא אחריו אינו בכור וכשהראשון תובע דוחים אותו שמא לא משל בעל שני הוא והקשו ליכתבו הרשאה להדדי ומתרץ לה ממה שלא הוכרו מעולם אלמא בחלק בכורה נאמרה ובראשונה לא אמרוה מפני שאינה עסוקה בבכור זהו דעת הגאונים והרבנים ואע"פ שכדאי הם לסמוך מ"מ ממקום שבאו אינה הכרח לדעתי שמא הראשונה בהוכרו ולבסוף נתערבו ואע"פ שבסתם היא שנויה מפני שסתם הדברים כל שבשתי נשים לשני אנשים הוכרו תחלה הוא אבל זו שלא שהתה שלשה חדשים על כרחך לא הוכרו מעולם ונמצא סתמן של אלו כפירושן ולא עוד אלא שבראשונה האבות הם התובעים ולא הספקות ומאחר שהאבות בעלי דבר והם נכרין ראוי לומר שתהא הרשאתם מועלת ומ"מ אחר שגאוני עולם מסכימים בה ראוי לילך אחריהם ואף הם למדו מדברי עצמם שמי שזכה מנה לאחד מבניו של פלני ולא פירש לאיזה בן כותבין הרשאה זה לזה וגובין את המנה וחולקין אותו: