מאירי על בבא בתרא קעה

שלח בעל הבית את בנו וצלוחית בידו ונטלה חנוני בידו למוד לו כבר ביארנו שפטור שהרי אבדה מדעת היא כמו שביארנו ולא נשנית בכאן אלא בשביל מה שנתחדש בה והוא שאין אומרים הרי צלוחית זו כאבדה היא ביד התינוק וכשנטלה נעשה עליה שומר אבדה ואע"פ שמתחלה הואיל ואבדה מדעת היתה לא היה חייב להשתדל בה מכיון שנטלה נתחייב בה לשמרה שמכיון שמעיקרו פטור בהשתדלותה אף כשהגיעה לידו כל שהחזירה למקומה נסתלקה שמירתו ואע"פ שבענין אבדה אמרו שזקן ואינה לפי כבודו פטור ואעפ"כ אם הכישה נתחייב בה לא נאמר כן אלא בבעלי חיים שהרי בהכשתו הוא מדריכה בניגרי ברייתא אבל שאר אבדה שאינו חייב בהשתדלותה כל שנטלה והחזירה למקום שהיא פטור וכן כך כיוצא בזו בכל עניני אבדה:

הנוטל כלי מן האמן לבקרו ונאנס בידו אם דמיו קצובין חייב כיון שהוא עומד לימכר ודמיו קצובים ולא נטלו אלא לבקרו דעת שניהם סומכת להיותו קנוי לו ומתוך כך הוא קנוי לו לענין אונסים וכתבו גאוני ספרד שאף הוא קנוי לו לענין חזרה ר"ל שאין האומן יכול לחזור ואע"פ שלא אמר לו קני הואיל ולדעת מכירה הוא מעמידן לשם כאומר קני דמי ומ"מ לוקח יכול לחזור הואיל ואינו מגביהו אלא על דעת בקור והרי אומר לחשוב ממנו אני צריך ויש אומרים שלענין קנין אינו קונה כלל ולא אמרוה אלא לענין אונסין ואין דבריהם כלום שהרי מעשה הנזכר בסמוך באותו שהביא הדלועים אתה למד כן בפירוש ומ"מ אף לענין אונסין יתבאר במסכת נדרים דוקא בזבינא חריפא ר"ל שיש עליו קופצים הרבה שהנאת לוקח הוא וסתם הדברים כמי שקנאו הוא וקם לו ברשותו אבל אם אינו כן הואיל ואין זה הנאת לוקח אלא הנאת מוכר סתם הדברים שאין הלוקח גומר בלבו קנייתו ואם נאנסו בידו פטור הא בזבינא חריפא על הדרך שביארנו כל שנאנס בידו חייב מעשה היה באחד שנכנס לבית המטבחים והגביה ירך אחד לראות אם היה שמן ונאנס בידו והוא שבא אנס אחד וגזלה הימנו וחקרו ומצאו שדמיה קצובים היתה ושכלה היה רוצה ליקח ולא היה צריך לחזור ולקוץ על חתכה שבה וחייבוהו מעשה היה באחד שהביא דלועים למכור והיו דמיהם קצובים וקפצו עליו הרבה בני אדם ונטלו בידם אחת אחת לבקרם על דעת קנין וכעס על שקפצו עליו כמה בני אדם והקדישם לשמים ודנו בה שמכיון שדמיהן קצובין הרי הם ברשות אותם שהיו הדלועים בידיהם ואי אפשר לו לחזור במכירתו כמו שביארנו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו הא מ"מ אם לא היו דמיהן קצובין יכול היה להקדישם ואין כאן משום שאינו ברשותו הואיל ולפניו היו ולא על דעת גזלה היו בידם הרי הם כמי שהם בידו:

הלוקח ירק מעם הארץ שהוא חייב לחזור ולעשרו והיה בורר ומניח בורר ומניח אפילו כל היום כלו לא קנה להתחייב במעשר ואם רצה להחזיר את הירק למוכר מחזיר וכמו שביארנו בכל נוטל לבקר דבר שדמיו קצובים ושהמוכר מעמידם על דעת למכור שהלוקח יכול לחזור ולא מוכר גמר בלבו לקנותו אף זה לא קנה ויכול לחזור ואם הוא ירא שמים ורוצה לצרף מחשבתו למעשה ר"ל לקיים דברים שבלב עד שיהא נכלל במדת דובר אמת בלבבו קנה מדין זה אע"פ שלא קנה בדיני אדם ואם נתחרט אח"כ והיה מדקדק על גמר מחשבתו להחזירו אי אפשר שכבר נתחייב במעשר מצד גמר מחשבתו לעשרו ולהחזירו אי אפשר שעכשו הוא מפסידו שהרי עם הארץ זה אף הוא היה אומר שמעושר היה ושמא כך הוא ולא עוד אלא שאף הלוקח ממנו אינו מאמינו עדין הא כיצד הוא עושה מעשרו ונותן לו דמי מעשר:

המשנה השתים עשרה והכונה לבאר בה ענין החלק החמשי ואמר על זה הסיטון מקנח את מדותיו אחת לשלשים יום ובעל הבית אחד לשנים עשר חדש רשב"ג אומר חלוף הדברים החנוני מקנח מדותיו פעמים בשבת וממחה את משקלותיו פעם אחת בשבת ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל אמר רשב"ג במה דברים אמורים בלח אבל ביבש אינו צריך וחייב להכריע לו טפח היה שוקל לו עין בעין נותן לו גירומין אחד מעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש מקום שנהגו למוד בדקה לא ימוד בגסה בגסה לא ימוד בדקה למחוק לא יגדוש לגדוש לא ימחוק אמר הר"ם סיטון הוא שמחלק הסחורות על בעלי הסחורות ועל בעלי החנויות ומקנח שמסיר את החלודה ומה שנדבק בכלי וממחה שרוחץ במים חייב להכריע לו טפח במקום שנהגו אבל במקום שלא נהגו לשקול עין בעין שיעמוד קנה המאזנים בשוה וגירומין התוספת שהוא מוסיף במכר ושיעורו עשירית ליטרא כשמוכר עשרה ליטרין מן הלח ועשירית ליטרא כשימכור עשרים מן היבש וגסה מדה גדולה ודקה מדה קטנה למחוק שימדוד ויסיר מה שעל שפת המדה ולגדוש שיוסיף על מלוי המדה ואין הלכה כרשב"ג:

אמר המאירי הסיטון מקנח את מדותיו אחת לשלשים ובעל הבית אחד לשנים עשר חדש פירוש בעל הבית הוא בעל האוצר המכנס תבואתו משדותיו ויינו מכרמיו ושמנו מזיתיו וכן כל שאר הדברים ומשאיר מהם כדי ספוק ביתו ומוכר השאר בבת אחת והסיטון הוא אותו שלוקח ממנו והוא חנוני עשיר ומוכר לחנונים שימכרו על יד על יד ודלת העם כלם לוקחים מן החנוני ואומר עכשו שהסיטון הואיל ואינו מתמיד למכור בכל יום דיו שיקנח מדותיו אחת לשלשים יום ובעל הבית שמוכר הרבה בבת אחת ואינו מתמיד אף כסיטון דיו לקנחם אחת לשנים עשר חדש והוא בשעת כנוס תבואותיו וענין קנוח המדות הוא שהיין וכל שכן השמן הנשאר בשולי הכלי מתקרש לתוכו והמדה מתמעטת רשב"ג אומר חלוף הדברים ויש מפרשים מפני שכל שמוכר תמיד אינו מתייבש בו כל כך ואין נראה לי שאם כן היה לו לחלוק בחנוני אלא טעם הדברים לרשב"ג שבעל הבית מוכר לאחד ואונאתו מרבה אבל הסיטון מוכר לכמה חנונים והאונאה מתפזרת ומכיון שאף הם מרויחים בקנינם לא חשו לאונאה זו והלכה כחכמים וכבר ידעת מכמה מקומות שאין הכלל מעכב החנוני שמוכר יד על יד מקנחה פעמים בשבת שהרי תמיד השמן מתקרש לשם ואף לדברי רשב"ג כל שנמכר לעניים ולדלת העם צריך להזהר אף באונאה מועטת ביותר וכן ממחה ר"ל מקנח את משקלותיו פעם אחת בשבת ושמא תאמר והרי אם אינו מקנחם הם מכבידים יותר מפני העפרורית והאבק הנדבק בהם ואונאה זו שלו היא יש מפרשים מפני שאף ההמון בא לפניו תמיד למכור לו מענינים שבחנות ויש מפרשים וממחה וכו' שרשאי לקנח משקלותיו אם ירצה פעם אחת בשבת ואין זו אונאה ומ"מ אין לו לקנחם יום יום שהאבן מתחסרת מעט בכך ומקנח את המאזנים על כל משקל ומשקל שהרבה עפרורית ואבק מתקבצים בכף שהסחורה נשקלת בו ויש אונאה ללוקחים בד"א וכו' על קנוח המדות הוא חוזר שלא נאמר אלא בלח כגון יין ושמן ודבש אבל ביבש אינו צריך לקנוח מדות וחייב להכריע לו טפח כלומר כל שמוכר במאזנים ומשקלות יכריע כף שהסחורה לתוכו טפח על הכף שהמשקל לתוכו שלא יהו המאזנים מעוינות ר"ל מצומצמות זו כנגד זו ואם היה שוקל לו עין בעין כגון מקום שנהגו שלא להכריע נותן לו גירומין ר"ל תוספת משלו אחד לעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש ופירשו בגמ' אחד מעשרה בליטרא לקנין של עשר ליטראות בלח שהוא חלק אחד ממאה ואחד מעשרים בליטרא לקנין עשר ליטראות ביבש שהוא חלק אחד ממאתים ויש בה לשון אחר ביבש והוא אחד מעשרים בליטרא לקנין עשרים שהוא חלק אחד מארבע מאות ונראה לפסוק כלשון ראשון דיו שיכפול לו גירומין וטעם תוספת הגירומין בלח מפני שנשאר מן היין או השמן בשולי הכלי והוא של מוכר מקום שנהגו למוד בדקה כלומר בקב ובתרקב לא ימוד בגסה והיא הסאה שיש כאן הפסד לוקח שאינו נותן אלא הכרע אחד לסאה כמו בקב ואינו עולה לכך וכן נהגו למוד בגסה לא ימוד בדקה שיש הפסד למוכר ואם אין שם מנהג ימוד במה שירצה מקום שנהגו למחוק לא יגדוש אפילו הוסיף לו בדמים לגדיש לא ימחוק אע"פ שפיחתו בדמים שכל שמשנה אפשר שכונת זיוף מניעתו ואין הלוקח מרגיש בו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם: