מאירי על בבא בתרא קמ

כבר ביארנו בגמ' מציעא שכל שמוסר לחברו מעות או מיני סחורות להתעסק נעשה חצי העסק מלוה אצל המקבל להתחייב באונסיו וחציה פקדון ומתוך כך התקינו שלא להתעסק במחצה שכר ומחצה הפסד שאם כן הרי הוא מתעסק בחצי של פקדון בשכר המלוה אלא שוותר בעל הממון למקבל להוסיף בשכר או לפחות בהפסד כגון שיטול שני שלשי שכר או לא יקבל אלא שליש בהפסד או פחות או יתר ומ"מ יוסיף לו בשכר כמה שירצה אין בה אלא חצי העסק לדין מלוה והחצי האחר לדין פקדון להתחייב או להפטר באונסיה מעתה שטר כיס היוצא על היתומים ר"ל שהוציא ראובן שטר על היתומים שמסר מעות לאביהם בתורת התעסקות הרי זה נשבע שכל הבא ליפרע מן היתומים אינו נפרע אלא בשבועה וגובה מחצה של מלוה אבל מחצה שהיא פקדון אינו גובה אפילו בשבועה מאחר שאלו היה אביהם קיים היה יכול לטעון בה החזרתי אף אנו טוענין ליורש אע"פ שטענת חזרה של אביהם אינו נאמן בה אלא במתוך שאלו אמר נאנסו נאמן הואיל ומ"מ נאמן הוא בכך אף אנו טוענין ליורש ושמא תאמר והלא אביהם לא היה נאמן אלא בשבועה ונמצאו יתומים אלו מחוייבים שבועה שאין יכולים לישבע ואם תאמר מפני שאין זו שבועת התורה שהרי כל עצמה אינה אלא מטעם מגו מ"מ דרבנן כעין דאורייתא היא ועוד שהרי כל שכן הוא שאם בטענת נאנסו שהיא שבועת התורה אתה דן את היתום במחוייב שבועה שאינו יכול לה כל שכן בשבועה הבאה מחמתה אלא פירשו הגאונים שלא נאמר דין מחוייב שבועה שאין יכול לישבע אלא בטענה רעועה כגון נסכא דר' אבא וכגון חמשין ידענא חמשין לא ידענא וכגון בשניהם חשודים שחזרה שבועה למחוייב לה ואינו יכול לישבע אבל יתומים אין ריעות טענה אצלם וכל שהיתה אצל אביהם טענה חזקה ובלא ריעות טוענין אותה אצל היורש ויפה כחו בה שאין שבועה אצלם הואיל ואין יודעין את הדבר והוא מה שאמרו שבועת י"י תהיה בין שניהם ולא בין היורשים:

יראה מסוגיא זו שכל שנתברר שלא הוחזר אין טוענין ליורש טענת נאנסו שאם כן כשאמרו דייני גולה נשבע וגובה וגובה כלו מפני שהיו סוברים שאף אביהם לא היה נאמן בהחזרתי הואיל ופקדון בשטר הוא וא"כ היה לנו לטעון ליורש טענת נאנסו ושמא תאמר ומאיזה טעם אנו דנין כן ומאחר שטוענין ליורש כל מה שהיה אביהם יכול לטעון היאך אין טוענין להיות טענת נאנסו וודאי אביהם היה נאמן בה ואם משום מחוייב שבועה וכו' כבר ביארנו שאינה בדין זה חכמי הדורות פירשו הטעם בענין זה שאלו נאנסו רגלים לדבר שהנפקד היה מפרסם את הדבר ומודיעו לעדים וכל שלא עשה כן אין טוענין ממנה ליורש אבל חזרה סומך הוא בה על אמונת המפקיד ואינו מפרסם וחכמי הראשונים שבקטאלונייאה מוסיפים בשטה זו שכל דבר שאינו מצוי ושהוא רחוק מן הדעת אין טוענין אותו ליורש ומביאין ראיה ממה שאמר פרק הכותב ההוא דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתא לקמיה דר' אמי אמר ידענא ביה בחסא דלא אמיד והרי אלו היה חסא קיים היה יכול לטעון לקוח הוא בידי ומתוך שאינו אמיד אין טוענין ממנה ליורש ומ"מ יש חולקין לומר שאף אם היה חסא קיים כל שראה בידו ואינו אמיד אינו נאמן בטענת מקח ולהם ראיה בפרק איזהו נשך בשמועת זוזי דיתמי במה שאמרו בה אבל מאני לא דילמא פקדון נינהו ואתי מריהו ויהיב סימנא ושקיל ודבר זה הם שואלין בה אם הוא אמיד מאיזה טעם בא נותן הסימן ונוטל אלא בשאינו אמיד ואע"פ שהוא קיים הרי זה נוטלם וא"ת שכונתו לומר שמא ימות הנפקד ויבא זה ויטול מן היתומים ומה מיתה מפקעת בדין זה והלא הוא מוסרן לבית דין בחזקת שלו אלא שמע מינה כל שראה ואינו אמיד אף הוא אינו נאמן בטענת מקח וכסא דבי חסא ענינו בראה וכמו שאמרו בה ועוד הא קא יהיב סימנא שאם לא ראה אף הם היו נאמנים מטענת חזרה או כפירת הדבר מעיקרו ומ"מ לדעתנו אין מזו סתירה שיש לנו לחוש מ"מ שהפקידו בעדים וכל שהפקיד בעדים אינו נאמן בטענת מקח ואפילו אמיד וכן שמא דברים העשויים להשאיל ולהשכיר הם שאין בהם טענת מקח ומ"מ גדולי המפרשים כתבו בזו שנאמנין הם אף בטענת נאנסו ושמועה זו ביתומים גדולים היא שנויה שהיו גדולים בשעת מיתה שאם בקטנים הרי אין נזקקים לנכסיהם אלא בגדולים וטוענין שאמר להם שהחזיר ומעתה אף הם מודים לא שנאנסו ולא יראה כן שסתם יתומים בקטנים הוא נאמר יותר מבגדולים ואם מפני שאין נזקקים לנכסיהם פירשוה בקטנים בשעת מיתה וגדלו בשעת טענה:

זה שביארנו שחצי של פקדון אינו גובה אפילו בשבועה פירשו גאוני הראשונים בשאין העסק בעין ולא דבר הבא מחמתו הא כל שהוא בדרך זה גובה וכעין מה שאמרו בפרק המקבל שאין מלוה זו נעשית מטלטלין אצל בניו אלא כל שהוא בעין או ידוע בו שבא מחמתו נוטל את הכל אף בלא שבועה: