מאירי על עבודה זרה סה

ואף בגוים אם ראינו אותם חוזרין בסיעה ומתחברים זה עם זה אף בחזרה אסור שאומרים דעתם לחזור ובירוד של מלכות או של מדינה הואיל ואין שם יום איד ואין עיקר הירוד לע"ז הולכין בה אף לכתחלה כמו שבארנו בפרק ראשון:

מה שביארנו שדמי ע"ז ביד גוי מותרין בסוגיא זו נראה הפך הדברים שהרי לא התירו אלא מטעם גלימא זבין חמרא זבין מה שאין כן בישראל דאי הכי לדידן הוה מזבן אלא שהיתה בידו ע"ז של גוי והלך למכרה שם ואלמא שאלו נתברר בגוי שע"ז מכר אסור וכן יראה בפרק ראשון שאמרו לא חשו לדמי ע"ז ביד גוי דאלמא הא כל שנודע כן אסורין ומ"מ בפרק אחרון פשטוה להתר כמו שכתבנו כאן ומתוך כך יש אומרים דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור ולא התירו בכאן אף לכתחלה אלא מצד שאין חוששין לומר שע"ז מכר אלא חמור או גלימא וכיוצא בהם ועיקר הדברים שסוגיא זו לא נשנית כאן אלא לרווחא דמילתא כלומר להעמידה אף לדעת האוסר דמי ע"ז ביד גוי הא לענין פסק דמי ע"ז ביד גוי מותרין ואחרוני הרבנים פירשו שדמי ע"ז ביד גוי מותרין אבל דמי תקרובת אף בידו אסורין ויש אומרים שלענין הצלת חוב וכיוצא בו התירו התירו דמי ע"ז ביד גוי אבל לא לדבר אחר ויש אומרים שכל שאנו רואין שהגוי משתמש בדמים לצרכו דמי ע"ז בידו מותרין הא כל שהוא רוצה ליקח מהם דבר הראוי לתקרובת הואיל ורוצה להעמידם בטומאתם אסור ובדומה לזה יש מי שאומר שכל שהוא מוכרה לבית ע"ז או למקום שיכבדוה אסורין ועיקר הדברים שמותרין לגמרי:

המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי בדברים שלהם האסורין לנו אלא שיש להם תקון [והוא שאמר] נאדות הגוים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהם אסורין ואיסורן אסור הנאה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין אסורן אסור הנאה החרצנים והזגים של גוים אסורין ואסורן אסור הנאה דברי ר' מאיר וחכמים אומרי' לחים אסורין יבשים מותרין אמר הר"ם דין נאדות הגוים כמו שאומר לך והוא שאם הם חדשים ולא נשתמש בהם הגוי מותר לנו לתת לתוכן יין מיד ואם הם ישנים שכבר נשתמש בהם הגוי ימלא אותם במים שלשה ימים מעת לעת ויחליף מהם המים בכל כ"ד שעות ואחר כך יתן בהם יין ואם נתן בהם ציר או מוריס וכיוצא בהם בתחלה ואע"פ שלא נתן בהם מים שלשה ימים מעת לעת מותר לתת בו יין אחר כן ומותר לתת בהם שכר לכתחלה וכמו כן אם העביר אותם באש מותר לו שיתן בהם יין ואם לא עשה בהם אחד משלשה דברים אלו ונשתהה אצלו שנה תמימה מותר ליתן בהם יין וכבר זכרנו פעמים שהחרצנים הם גרעיני הענבים וזגין הקליפה שעל הענב ולחים נקראים כל שנתו ויבשים אחר השנה ומה שאמרו חכמים מותרין ר"ל מותרין באכילה:

אמר המאירי נאדות הגוים פירוש של עור וקנקניהם והם של חרס ויין ישראל כנוס בהם ר"ל שהכניס בהם ישראל את יינו בלא שום הכשר כל אותו היין אסור אף בהנאה כדין יין שנתערב בו גוף יין נסך ולא דברו במשנה זו באיסור נאדות וקנקנים כלל כמו שחשבו רבים שאם כן מה לו לומר ויין ישראל כנוס בתוכן וכן שלמעלה כששאל בחרס הדרייני מהו לסמוך בו כרעי המטה והיו סבורים להביאה ממה שאמרו נאדות של גוים לא יעשה מהם שטיחים לחמור ודחאוה דההיא משום גזרה שמא יבקע נאדו היה לו להביאה ממשנה זו שנחלקו בה בפירוש אלא אין ספק שלא דברו אלא לענין היין הכנוס בהם ומה שאמר אסורין ואיסורן אסור הנאה לשון רבים על חלוק הנאדות והקנקנים נאמר כן כלומר היינות הכנוסין בהם ואין ספק שנאדות וקנקנים אלו מכניסן לקיום הם שהרי שבו בה נאדות דומיא דקנקנים והרי בפרק אחרון נאמר בהדיא על הקנקנים בהדי גת ומחץ ומשפך זה מכניסו לקיום ר"ל קנקנים וזה אין מכניסו לקיום ר"ל גת ומחץ ומשפך אלמא מתניתין במכניסו לקיום היא שאלו אין מכניסין לקיום לא היה נאסר בהנאה אף לר' מאיר שהרי אף הכשרן בהדחה בנאדות אפילו היה תחלת תשמישן ביד גוי אם אינם מזופפין ואם מזופפין בקליפה והדחה ובקנקנים של חרס אם לא נשתמש בהם גוי תחלה אף הם דיים בהדחה כמו שיתבאר אלא שמכניסן לקיום הם ומתוך כך אוסר ר' מאיר לגמרי אף בהנאה וחכמים אומרים אין איסורן אסור הנאה שכל שלא נתערב גופו של יין לשם אין בו איסור הנאה אלא אסור שתיה ואפילו היה שם פליטה כשיעור פחות מששים כגון שהכניס בהם מעט יין וגלגלו בכל הנאד או בכל הקנקן או אפילו הכניס שם הרבה ולדעת המחמיר לשער בכל הכלי ביין נסך כבשאר האיסורין וכן אפילו יהיו הקנקנים והנאדות מובלעים ביין נסך ודאי והלכה כחכמים הא בשתיה מיהא נאסר אע"פ שאין שם אלא פליטה מועטת שיין ביין במשהו ואע"פ שאינו מתערב בעין אלא על ידי פליטה שאלו נתערב בעין אסור הוא בהנאה ובמשהו ואפילו בסתם יינם אלא שבסתם יינם ימכר כלו חוץ מדמי יין שבו ואחרוני הרבנים כתבו כשנתערב גופו של יין בעין שאין אוסר בהנאה אלא ביין נסך ודאי וכן כתבו שלא נאמר יין ביין במשהו אלא ביין נסך ודאי דומיא דמים במים שפירושו כשנתערבו בודאי אבל סתם יינם בששים כשאר אסורין ובפרק אחרון נפרש מה שנראה לנו בסתירת דבריהם ואע"פ שהיין בנאד או בקנקן צונן בצונן הוא ובשאר איסורין כל צונן בצונן יבש ביבש די לו בהדחה או קנוח או גרידה לפי מה שהוא ענין ולח ביבש מדיח את היבש והכל מותר וכן שכל כלי צונן מותר לאכול בו צונן בהדחה בעלמא או בקנוח ואם נשתמש בו בלא הדחה מדיח את היבש או גורר לפי מה שהוא והלח מותר ביין נסך החמירו לאסור אף בדיעבד בכל שמכניסן לקיום מפני חומר שבו שאיסורו במשהו ואף הצונן פולט משהו וכל שכן שיין הנבלע בכלי נותן טעם שהרי אתה רואה כלי המותמד ביין אם נותנין בו מים שיש בהם טעם יין ואין זה באפשר אלא מצד פליטה ואע"פ שזה טעם לפגם הוא ומותרין שכל טעם פוגם מותר אף באיסורי משהו כמו שיתבאר בפרק אחרון לדעתנו כל שבמינו מיהא טעם לשבח הוא שהרי כלי המותמד ביין משביח את היין יותר מן הכלים החדשים:

החרצנים והזגים של גוים אסורין בהנאה דברי ר' מאיר ואפילו יבשים מפני שסובר שמאחר שהם מברייתו של יין הרי הם כיין בעין וחכמים אומרים הלחים ופי' בגמ' כל שנים עשר חדש אסורין ופי' בגמ' אף בהנאה כגון להסיקן או לזרוע בהם שמאחר שיש בהם טעם יין הרי הם איסור בעין אבל היבשים ופי' בגמ' אחר שנים עשר חדש מותרין ופי' בגמ' אף באכילה מפני שאינם אלא עץ בעלמא ואפילו היה בהם לחלוחית יין שכבר נשתנה ונעשה כעפר וכן הוא בטל לגבי העץ שהרי הוא מין בשאינו מינו והלכה כחכמים וחרצנים וזגים נחלקו ר' יהודה ור' יוסי בפירושם במסכת נזיר פרק שלשה מינין ל"ד ב' שלדעת ר' יהודה הקליפה החיצונה נקראת חרצן והגרעין הפנימי נקרא זג ולדעת ר' יוסי הפך הדברים והעלוה שם כר' יוסי וכמו שאמרו כמאן מתרגמינן האידנא מפורצנין ועד עצורין כר' יוסי כלומר שהקליפה החיצונה היא הנעצרת וכן שהקליפה עם הגרעין שבתוכו היא כדמות פעמון עם הענבל שבתוכו ופעמון תרגומו זגה וכן שהוא זוג בלשון תלמוד:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

הכלים שאדם רגיל לתת לתוכם יין או שאדם משמש בהם לענין יין נסך הרבה מינים הם מהם של עץ ומהם של עור ומהם של חרס ושלשה אלו הם הנזכרים יותר בתלמוד ומ"מ יש מהם של מתכת או של זכוכית ויש מהם של נתר והוא שהם מקרקע מחפורת של צריף ושל חרס השועים באבר מעורב בצריף וכן יש בכלי הגת דברים של פשתן ושל שיפה וגמי ושל שער וכיוצא באלו ואין דין הכשרן שוה בכלם ומעתה צריך לבאר פרטי הדברים עד שמתוכם יצא לך בירור הדין על מתכנתו כל אחד ואחד וכיצד הם דינים אלו:

תחלת הדברים צריך אתה לידע שיש כלים שאדם מכניס בהם יין לקיום כגון חביות גדולות וכיוצא באלו וצריכים הכשר גדול והוא מלוי וערוי והדומים לו ויש מהם שאין אדם מכניס בהם לקיום ודי להם בהכשר מועט והוא שכשוך לדעת קצת או הדחה בעלמא לדעת קצת אלא שמחלקת גדולה בין המפרשים איזה כלי נקרא שאין מכניסו לקיום מהם שאמרו שכל כלי שאינו מחזיק שעור שלש סעודות אינו נקרא מכניסו לקיום וכל שמחזיק שלש סעודות נקרא מכניסו לקיום ולמדוה מדין מלוי וערוי הואיל וצריך שלשה ימים להפגת הטעם כמו שיתבאר הדבר מוכיח שאין בו הכנסה לקיום אא"כ עומד שם מן היין שלש סעודות שהם שלשה ימים לקצת בני אדם ומהם שהקלו לומר שכל שאין בו ברזא אלא שאדם צריך לערות ממנו דרך הטיה אינו נקרא מכניסו לקיום ואפילו מחזיק כמה שמתוך שערויו דרך הטיה אי אפשר לעמוד בו היין שלא יחמיץ ולפיכך אין נותנין בו יין לקיום וכן כתבוה גדולי קדמונינו שבנרבונה בתשובת שאלה ואף הם כתבו דרך אחרת לומר שכל כלי שהוא סתום מכל צדדיו ר"ל שאדם סותמו כשמניח בו את יינו נקרא מכניסו לקיום ואפי' קטן וכל כלי פתוח ר"ל שאדם מניחו פתוח והאויב שולט בו אינו מכניסו לקיום אפילו גדול הרבה ויש מי שאומר שכל שאדם רגיל להצניע בו יין ואפילו הצנעה מועטת שהוא מכניסו לקיום שאין עיקר הטעם אלא מפני הבליעה וכל שהיין עומד לשם מסעודה לסעודה אין בו ספק שהוא בולע וכל שאין עיקר תשמישו כשאדם נותן בו את היין להצניעו כלל אלא לשתותו לסעודתו אינו מכניסו לקיום וזו ודאי אינו שהרי חצבי שחימי שהם כדים ופתוותא דבי מכסי ודאי עשויים הם להצנעה יותר משתיית הסעודה ודנים בהם שאינם מכניסן לקיום ולשטתם מיהא הבקבוקים שהולכי דרכים מביאים עמם אפילו לא היו מחזיקים אלא שיעור סעודה אחת מ"מ הדבר עשוי להצנעה ודינם כדין מכניסו לקיום ולחכמי קטלוניא ראיתי שהיו קורין אותם שאין מכניסן לקיום אלא שמצריכין בהם הכשר גדול כדין מכניסן לקיום והוא שלדעתם כל שאדם משתמש בו תדיר עד שלאחר שנתערה ממלאין אותו פעם אחרת לצרך מחר וכן תמיד דינו כמכניסו לקיום ומוכיחין אותה משמועת אבטא דטייעי ומ"מ מנהג בידינו לדונן כדין שאין מכניסן לקיום ואבטא דטייעי אנו מפרשים אותה בדרך אחרת ולדעתנו כל שדרך להצניע בו יין לזמן ושלא לשתותו אלא אחר איזה זמן שיהיה הרי זה מכניסו לקיום וכל שאין אדם מכניסו אלא לצורך שלחנו ולהריק ממנו לכוס כגון אשישות וקיתוניות וכדים קטנים אין זה קיום:

וכלי הגת אין בהם הכנסה לקיום אלא שאדם משתמש בהם לשעתם בשפע גדול והיין חם וחריף ומתוך כך אנו מחמירים יותר משאר כלים שאין בהם הכנסה לקיום ומקילין בהם מאותם שאדם מכניס בהם לקיום ונמצא ענינם בהכשר בינוני והוא נגוב ר"ל מים ואפר ומים ואפר ומים כמו שיתבאר בפרק אחרון ע"ה א' ונמצאו הכלים חלוקים על שלשה מינים מכניסו לקיום ושאין מכניסו לקיום וכלי הגת וכן הכשר שלהם הכשר גדול והכשר קטן והכשר בינוני וכל שהוא בהכשר קטן אם היה נגוב אינו צריך כלום ויש חולקים בה לכתחלה ויש חולקים אף בדיעבד כמו שיתבאר וחומרא יתרה היא:

כלים אלו יש מהם שהם של גוים ועיקר תשמישם היה ביד גוים ויש מהם שהם של ישראל ועיקר תשמישם היה בידי ישראל אלא שנשתמש בהם הגוי ומה הפרש בדבר זה אם היה מכניסו לקיום אין בו חלוק אלא אפילו נשתמש בו ישראל תחלה ונתישנו בידו כל שנשתמש בו הגוי פעם אחת הואיל ונכנס יינו לשם כלל הרי הוא כשאר כלים כיוצא בו שהם של גוי לענין הכשר אבל כשאין מכניסו לקיום יש בהם חלוק בקצת כלים כמו שיתבאר וקצת כלים אין בהם חלוק גם כן:

הנאדות הנזכרים בבריתא הנזכרת זו ענינם שמכניסם לקיום כדרך שבארנו באותם שהוזכרו במשנה ומה שאמרו בסוגיא סבור מנה הני מילי נאדות אבל קנקנים לא אין פירושו הני מילי נאדות שאין מכניסן לקיום וכו' כמו שדמו רבים אלא הני מילי נאדות שהם של עור ואין בליעתם מרובה כשל חרס ומעתה מה שפי' גדולי הרבנים במה שאמרו נאדות הגוים חדשים גרודים מותרים שלא חדשים דוקא אלא כל שלא נשתמש בהם הגוי שלשה פעמים אינו כן אלא חדשים דוקא שהרי כל שמכניסו לקיום אף לפי שעה גזרו בו ועוד שאם בשאין מכניסו לקיום נאמרה היאך אמרו ישנים אסורים והרי כל שאין מכניסו לקיום אפילו של גוי אין צריכין אלא הדחה אא"כ של חרס והרי נאדות של עור הם אלא ודאי במכניס לקיום נאמרה ואחרוני הרבנים מחדשים בסוגיא זו נסחא אחרת עד שאין מחלקים בין כלי הגת לשאר כלים ומפרשים בגרודים שכבר נזפתו ונקלף זפתם ואין הדברים נראין:

עמד הכלי ביד הגוים בלא שומר ובלא חותם אפילו שעה אחת נעשה הכלי כאלו נכנס בו יין של גוי וצריך הכשר הכל לפי מה שהוא אם מכניסו לקיום כדינו ואם שאין מכניסו לקיום כדינו ואם כלי הגת כדינם ומתוך כך המשלחם ביד גוי צריך לחתום כאלו יש בו יין ודיו בחותם אחד לענין זה ומטעם זה הזהירו הגאונים שלא להוליך הבקבוק לבית האומן לתקנו שם ויש מתירין שכל שבאומן במלאכתו הוא עוסק והיא היא המחלוקת בעצמה בהנחת הסכינים לבית הנפח ודבר זה יתבאר בפרק אחרון:

כלי הגת שהזכרנו אין מקום באור הכשר שלהם בפרק זה ובפרק אחרון יתבארו הדברים בריוח בע"ה: