מאירי על עבודה זרה קמד

גוי המערה יין כשר מכליו של ישראל לכלי אחר הכשר גם כן או לקרקע מה שנשפך אסור הנאה ומה שנשאר בכלי הרבה רבנים התירוה בשתיה ולא פי' דין כחו בכונה אלא במה שנשפך ונסעדים בה על מה שאמרו בכאן בההוא דלא נפיק לבראי לא גזרו ואין הדברים נראין כלל לא נאמר דבר זה בכאן אלא דרך דחיה כלומר שלא להביא מאותה שמועה דין נצוק שהיה מפורסם אצלם שלא הוזכר במשנה ובריתא והעמידה בדרך זה ר"ל בגוי המערה ועל דעת זה בדרך פירושה של בריתא או שלא דבר אלא בהתר הנאה וכן פירשוה חכמי הדורות שלפנינו הא על דרך פסק אף רב ששת מודה שהנשאר אסור שהרי יש כאן נצוק בהכרח ולא עוד אלא שגדולי המפרשים אוסרין אותו בהנאה ואע"פ שהנצוק לסתם יינן אינו אוסר בהנאה יראה לי מ"מ שאף זה חמור מנצוק שכלו נקרא כחו בכונה ודרך נסוך בכך כמו שבארנו בפרק רביעי ומ"מ קצת מפרשים הסכימו להתיר את הנשאר בהנאה כמו שכתבנו שם:

יין זה שעירה הגוי מכליו של ישראל לכלי הכשר שאסרנו את הנשאר אם בהנאה אם בשתיה על הדרך שבארנו אומר אני שלא מחמת נצוק לבד נאסר אלא אף מחמת כחו בכונה והוא שאמרתי שאף זה חמור מנצוק ויצא לנו מזה שאם הוציא עליו מיין החבית אסור ואלו לא נאסר אלא בנצוק היה יין החבית מותר מטעם בר נצוק וכן הורו רבים ואיני מודה להם כלל:

גוי שעירה למקום שהולך לאבוד הכל מותר כמו שבארנו בפרק שני ומ"מ היה זה זורקו לאבוד ובא גוי אחר ונגע בקלוח קודם שיגיע למקום האבוד אע"פ שהגיע ראש הקלוח למקום האבוד כתבו גדולי המפרשים שזה אוסרו שלא בטלו ממחשבתו ואיני יודע מה הוצרכו ללמדנו דבר זה שהרי מגע אין בו דקדוק אם לאבוד אם לאו ויראה לי מדבריהם שאם גוי זה מריק למקום האבוד ובא אחר והצילה ממנו ונטל הכלי והריק ממנו על אותו מקום בעצמו שהוא אוסר:

הנצוק כבר בארנו שאין אסורו משום מגע אלא משום ערוב ומעתה אם נעשה הקלוח נצוק ליין נסך הגמור הכל אסור ואם סתם יינן ימכר כלו חוץ מדמי האסור שבו ואם היו מים בחבית אפילו נצוק ליין נסך אם אין בעיקר מגעו כדי ליתן טעם במים שבחבית הכל מותר שכל מין ומינו ודבר אחר רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו וכן אם היה נצוק זה מן הגת ובו חרצנים וזגים מעורבים עם היין מין בשאינו מינו הוא כמו שהתבאר למעלה:

כחו של גוי בסיוע ישראל מותר ומ"מ צריך להזהר שלא יניחנו לגוי וכבר ביארנוה בפרק רביעי ומ"מ אם אינו שופכה עמו אלא שמשיאה להם מותר אם היא חסרה שאין לחוש למגע או לשפיכה מכחו ואם ישראל בצדו ונותן לב על המגע ועל השפיכה מכחם מותר:

מאחר שבארנו שנצוק אוסר אין אנו צריכים להודיע על גושתא ובת גושתא שהוא אוסר אף אם נגע בבת גושתא שאף אם נפקפק בנצוק היינו אוסרים בה כמו שאמרו עליה דכולי חמרא בתר גושתא ובת גושתא גריר וענין זה הוא שכשרוצים לערות יין שבחבית גדולה שאינה ראויה לטלטל לתוך חבית אחרת ריקנית זוקפין שפופרת ארוכה והיא קרויה גושתא ומכניסין אותה בחבית הגדולה מפיה עד שמגעת סמוך לשולי הכלי וראשו האחר יוצא בפי הכלי והיא ארוכה עד שיוצא מפי הכלי ומאלכסנין את ראשו כעין קולמוס ומחברין את ראשו של שפופרת זה והוא נקרא גושתא בראשו של שפופרת אחרת קצרה ומאלכסנין את ראשה גם כן כדי שיתחבר עם חברתה ומזפתין ביניהם בכדי שלא יכנס אויר בין שניהם או שנוקבין ראש השפופרת הגדול ונותנין בתוכו ראש השפופרת הקטן וזו השניה עומדת באלכסון מוטית כלפי חבית אחרת ריקנית והיא נקראת בת גושתא ושואף אדם ברוחו בפי השפופרת הקצרה ויין החבית נמשך בשאיפתו דרך הגושתא והיא השפופרת שבתוך החבית וממנה לבת גושתא והוא הקצר וממנו לחבית הריקנית ובלבד שיזהר להשמט ממנה פיו בנחת ולא יתנהו השב רוחו בתוך השפופרת וכשאדם נותן אצבעו בפי הבת מתערב מיד אפילו נופח בה ברוחו וכשהישראל מושך את היין דרך הגושתא ובת גושתא ובא גוי והניח ידו על בת גושתא והפסיק הואיל ויוצאה מפי החבית לא נאסר במגע החבית עצמו ומ"מ נאסר משום נצוק ואע"פ שזה קטפריס הוא ולא נצוק מ"מ נצוק וקטפריס חדא מחתא מחתינהו ולא עוד אלא שאם פקפקנו באיסור נצוק בשאר שפיכות שבחבית אוסרין בזו משום נצוק הואיל וכל היין נגרר אחריה מאיליו או עד שיעור שראש התחתון של גושתא מגיע לשם הרי הוא כנתערב כלו מה שאין כן בחבית ושאר כלים שאין נגרר מהם אלא על ידי אדם ומכאן אני אומר שברזא שלנו הואיל והכי נגרר אחריו אין פקפוק באיסור נצוק שלו אף לדעת המפקפק בנצוק והיא כבת גושתא לגמרי ואני מפרש שני התם דכולי חמרא בתר גושתא ובת גושתא גריר כלומר ודין הוא שלא לפקפק באיסור נצוק שלו ומ"מ לא מטעם אחר הוא אוסרו אלא משום נצוק ואע"פ שכל המפרשים פי' בה דרך אחרת שלא משום נצוק הוא אוסרו אלא מפני שהוא כמגע חבית וטורחים בזה טרח יתר מ"מ זה נראה ברור והאמת אהוב יותר ומכאן יש לי ראיה לאסור בנצוק בקבוקים שלנו אף לדעת המפקפקים באיסור נצוק עד אותה ברזא אלא שמכח אסור נצוק שאנו פוסקים יאסר כלו על הדרכים שבארנו בענין עד ברזא וזה שאמר נגע עלוי גושתא רוצה בו שנגע בבת גושתא שבזה הוא מעכבו ונגיעת גושתא אינו מעכבו כלל שהרי ראש הגושתא מודבק בראש הבת גושתא ומזופת לשם בכדי שלא יכנס רוח ביניהם וזו היא צורתה ומ"מ אין כאן דין מגע בגוף החבית אלא דין נצוק ומ"מ אם הפריד הבת גושתא ונגע בקלוח היוצא מן הגושתא עצמה אפשר שתאסר משום מגע בגוף החבית הואיל והגושתא נכנסת בחלל החבית וכן בקבוקים שלנו ביין היוצא דרך הברזא אם הברזא נכנסת בחלל החבית והוא הוא הענין הבת גושתא אינה נדונת כבר נצוק וכן זה של בת גושתא נאסר הכל בהנאה הואיל והשפופרת בגוף החבית ממש ושתיהן נדבקות ביחד וי"מ איסור זה מחמת מגע יין שבחבית ופי' מה שנאמר כאן דכולי חמרא בתר גושתא ובת גושתא גריר שכל היין משתכשך בחזרת הקלוח או שמאחר שסופו לצאת כלו כשהפסיקו בידו והוה ליה כנוגע בכלי עצמו דרך נקב שבשוליו שהגושתא ובת גושתא כגופו של כלי הוא והואיל ואין הקלוח יוצא לחוץ מה שאין כן בנצוק שהקלוח יוצא חוצה לו:

קנישקניז הוא כלי אחר וענינו הוא שיש לחבית זו שני נקבים אחד מרוח אחת ואחד מרוח אחת וזהו צורתו והיין יוצא דרך שניהם וישראל פותח פיו לקלוח היוצא ברוח זה וגוי פותח פיו לקלוח היוצא מרוח אחרת ושותים שניהם ביחד כל אחד בקנה שלו והכלי עומד קבוע שאי אפשר להזיזו עד שירבה בשפיכה מכחו וכן אינו מוצץ בשפתיו שאם כן הרי נאסר כל הנשאר בנצוק לדעת האוסר בו אלא שפוער פיו סמוך לפי הקנה ופי הקנה בתוך פיו ואין זו אלא שהיין יורד לתוך פיהם כיורד לתוך הקערה ומ"מ אם פסק הגוי תחלה אי אפשר שלא יסתום פיו בשעת פרישתו ונמצא אוסרו במגע והשאר בנצוק וכן שהיין מתעכב מחמת סתימתו ומתרבה לצד קלוח שני מכח סתימתו של זה והרי זה בשעת סתימת פיו כמניח אצבעו לעכבו ואסור הא כל שאינו סותם פיו אין כאן מגע לא ביד ולא בפה שהרי אף מגע שפתים אין כאן אלא שפוער פיו והיין נכנס וכל שפוסק ישראל תחלה מותר אלא כשיפסוק הגוי יאסר הנשאר לשם ויש אוסרין בקנישקניז ואף גדולי המפרשים מגמגמים בה ויש מתירין בה ולא עוד אלא שמפרשים אותה אף בנגיעה ומביאין ממנה ראיה גמורה להתר נצוק ואין הדברים נראין:

כשם שהנצוק אוסר ביין נסך כך הקטפרס ומשקה טופח והנצוק הוא קלוח המחובר בין שני משקים אם על ידי אדם אם דרך צנור וקטפריס הוא שבא דרך מדרון ומשקה טופח הוא שתי גומות שבהם יין וביניהם משקה טופח אלא שאין בו כדי להטפיח ושלשתן אינם חבור לא לטומאה ולא לטהרה לטומאה כיצד היו בכלי מים או משקין וקלחו ממנו לכלי אחד ונגע טמא באחד מהם אין השני טמא וכן אם קלחו ממנו על גבי השרץ או לכלי אחר שבו מים טמאים ומ"מ התבאר במקום אחר בזו ר"ל בשקלח מכלי שיש בו מים טהורים לכלי שיש בו מים טמאים שלא נאמר אלא צונן בתוך צונן או חם לתוך צונן הא צונן טהורים לתוך חמין טמאים נטמאו הצוננין מצד העשן העולה ומתערב שאותם האדים נחשבים לענין זה כמשקה וכן התבאר במקום אחר בקצת משקין שיש בהם נצוק לטומאה ומ"מ רוב משקין אין להם נצוק וכן קטפריס ומשקה טופח ר"ל שאם יש כאן שתי גומות בכלי בזו משקין של חולין טהורים ובזו משקה של חולין טמאים ומשקה טופח על עובי שביניהם אינו מחברן ומ"מ גדולי המפרשים שואלין בה אע"פ שמ"מ אינו חבור יטמא טופח במשקה טמא ואח"כ יטמא טהור בטופח שהרי המשקין תחלה לעולם ועושין שני לעולם עד שמתוך כך העמידוה במשקין של תרומה ונגע טבול יום באחד מהם שפסול ואינו פוסל ואם היה משקה טופח מחבר נעשה הכל אחד וטמא ועכשו שאינו חבור האחד טהור ולשון התוספתא בענין זה אחד משקה שנטמא באב הטומאה או בולד הטומאה הרי זה תחלה מטמא את חברו וחברו את חברו ואפילו הם מאה חוץ ממשקה טבול יום שפסולין ואינן מטמאין לטהרה כיצד שתי גומות בכל אחת עשרים סאה וקלוח הבא דרך צנור או חרדלית הבאה דרך קטפריס או משקה טופח מחברם אינו הבור ולא עלתה לאדם טבילה בהם וכבר בארנו ענין זה במסכת חגיגה וכן מים טמאין שרצה להשיקן במקוה ועירה מהם לתוך המקוה הרי הן בטומאתן עד שישיק את כלן אבל המשקין שבאשבורן כלן חבור לטומאה והוא מעין גומא ארוכה מזו לזו בטופח על מנת להטפיח והוא הדין לנקב ברחב כשפופרת הנאד שאע"פ שהוצרכנו לנקב כשפופרת הנאד אין צורך שיהיו המים ממלאין את הנקב אלא דיו בטופח להטפיח כמו שהתבאר במסכת חגיגה והטובל באחד מהם עלתה לו טבילה למה שכל גופו עולה בהם: