מי השלוח, חלק ב, ספר במדבר, שלח

וידבר ה' אל משה לאמר, שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען וגו' וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום וגו'. זה שאמר הכתוב (תהלים קי"ט,י"ח) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, איתא בזה"ק (בהעלותך קנ"ב.) מה דתחות לבושא דאורייתא, כי שורש ארץ ישראל הוא שמפורש בה הדברי תורה, ושם נתגלה שהוא ארץ אשר ה' דורש אותה תמיד, ולכן לא היה להכותים קיום בארץ ישראל עד שלמדו משפט אלהי הארץ וקיימו דברי תורה, כי הדברי תורה הנקבעים בדומם מאוד נסתרים על הלבוש ולא יתראו, כי גם בדברי תורה מפורשים לא נתראה על הלבוש עומק יקרותם, כי על הלבוש יתראו כעול ומשא, אך המבקש ה' מתפלל להשי"ת שיגלה עיניו ויביט נפלאות מתורתו מה דתחות לבושא דאורייתא ואז יראה שתוכם רצוף אהבה, וכן להמרגלים צוה משה רבינו שיביטו לעומק הפנימיות שזה מורה לשון ויתרו, ואם עשו כן היה רואים שבעומק הוא מלא טובה, אך הם הסתכלו רק על הלבוש והיה נראה שהוא ארץ אוכלת יושביה, ואם לא התרעמו בכעס רק התפללו להשי"ת שיגל עינם ויראו נפלאות מתורתו אז הכירו שבעומק יש שם דברי תורה מפורשים ותחת הלבוש הוא רצוף אהבה.

ענין חטא המרגלים כוונתם היה באמת לשם שמים והיה עבירה לשמה שזאת ידעו ברור שמיתת משה רבינו תלויה בביאת הארץ וגם זאת ידעו שאיתא בגמ' (ע"ז ה':) לא קאי אינש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין לכן התחכמו עצה לעכב ביאת הארץ כדי שיוכל משה רבינו להיות עוד אצלם למען שיוכלו לעמוד על עומק דעתו, אכן באמת היה זה נחשב לחטא, כי השי"ת אמר הלא אני נקרא גדול העצה וכל יכול ואם יהיה רצוני שיהיה משה רבינו עוד אצליכם היפלא ממני דבר הלא אצל השי"ת לא נמצא תרתי דסתרי, ואינו צריך לעצת אדם ואם היה רצונו בחיי משה לא היה ביאת הארץ סותר לזה, והא ראיה הלא יהושע וכלב גם כן ידעו זאת ורצו גם כן בחיי משה והלכו לתומם ולא התחכמו שום עצה נגד רצון השי"ת והשיגו שאלתם וחפצם, ואמר השי"ת ראו עומק תוצאות הדבר של יהושע וכלב שבתומם הפיקו רצונם מהשי"ת.

אחר פרשת מרגלים כתיב פרשת נסכים. היינו אחר שראה השי"ת את גודל מרירות לבם אחר מעשה המרגלים לכן נתן להם פרשת נסכים להחיות את נפשם ולבם הנמרר כמו שכתיב (משלי ל"א,ו') ויין למרי נפש וזה שכתיב (קהלת ט',ז') לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, היינו מי שהוא בעוצב ומרירות ושותה יין שעל ידי זה יתחזק לבו ויהיה לו לב טוב מותר לשתות, אבל מי ששותה יין לרתוח דמו ולכעוס זה הוא מדה מגונה מאוד, וזה שליכא מידי בנביאי דלא רמיזא באורייתא שמזה הפרשה אמר שלמה המלך ע"ה ויין למרי נפש.

על ענין פרשת נסכים וחלה, איתא במדרש תנחומא (שלח י"ד) לך אכול בשמחה לחמך, ושתה בלב טוב יינך, ואם כן היה צריך להיות הסדר פרשת חלה ואח"כ נסכים, כי באמת מצות חלה רומז ליראה עצומה שאף שהפריש תרומה ומעשר ראשון ושני צריך לזכור עוד את השי"ת בשעת גלגול עיסה, ונסכים מורה על תקופות כי השיתין נוקבין ויורדין עד התהום כדאיתא בגמ' (סוכה מ"ט.) שזה מורה שנתברר כל דבר בהעומק, ואם כן היה צריך להיות הסדר תחילה פרשת חלה היינו שקודם המעשה צריך האדם יראה, ואחר כן על העבר צריך האדם להתחזק בתקופות, אכן כאן נאמר פרשת נסכים תחילה כי כאן היה זה דבר בעתו מה טוב, כי אחר מעשה המרגלים נתיאשו בדעתם יען שראו שבעומק לבם לא יאהבו את הארץ ולא יטב בעינם, כמו שכתיב אחינו המסו את לבבינו, ולכן נדמה להם שחלילה חייהם הוא היפך מרצון השי"ת, ולכן איתא על זה בתדבא"ר (פכ"ט) יצא לבם, כי בכל ענינים אף שחלילה עובר האדם על דברי תורה מכל מקום בשורשו הוא דבוק להשי"ת, אבל כאן שנדמה להם שבשורש לבם לא יאהבו את הארץ לכן יצא לבם כי לב מורה על שורש החיים, ולכן נתן להם השי"ת פרשת נסכים שמורה על תקופות, ולכן נאמר פרשת נסכים תחילה כי זה הפרשה היה דבר בעתו.

והקריב המקריב קרבנו לה' מנחה סלת עשרון בלול ברבעית ההין שמן, ויין לנסך רביעית ההין וגו'. זה שאמר הכתוב (יואל ב',כ"ו) ואכלתם אכול ושובע והללתם את שם ה' אלהיכם, היינו שאף אחר שתאכלו ותשבעו תהללו את שם ה'. שלזה רומז ענין נסכים שישראל מקדישים יין ומביאין למזבח שאף שלא מדעתם יהיה מלא הלולים לה', היינו אף מתוך שכחה וטרדה שלזה רומז יין מכל מקום הם דבוקים בה'. וזה שסיים (שם) וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני ה' אלהיכם ואין עוד ולא יבושו עמי לעולם, כי אני הוא שם הל"ז שבע"ב שמות שהוא כנגד פרשה זו שהוא פרשה ל"ז שהוא נגד ספירת גבורה שביסוד שנדמה שהוא צמצום בהשפעה, ולפי שנאמר בפרשה זו כי אין ה' בקרבכם לכן אמר הכתוב וידעתם כי בקרב ישראל אני ואף שלפעמים נראה שהשי"ת בהסתר פנים מישראל כמו שכתיב (דברים ל"א,י"ח) ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא ושונאי ישראל יאמרו אין אלהים בקרבם לכן אמר שאף על פי שהסתר אסתיר מכל מקום אני בקרבכם.

ועשו להם ציצת. ובמקום אחר נקראים גדילים, כי ציצית רומזים ליראה ואהבה, הענף נקרא יראה היינו שלא יהיה האדם חכם בעיניו ולא יצא חוץ מדברי תורה כמלא השערה, ואפילו אם תינוקת של בית רבן ישאלו לו אם עשה כדין והוא יש לו כונה עמוקה בזה, מ"מ יאמר להם כונתו בזה ויהיה נכנע מפניהם ואם חלילה טעה יאמר להם טעיתי, וזה נקרא ציצית. וגדיל נקרא אהבה, היינו שאם יודע האדם שזה ששאל לו הוא מצד שנאה אין אתה צריך להשגיח עליו כלל ויהיה לך תקופות ולא תענה לו, וזה הוא ענין השני שאלות ששאלו את בן זומא בעת שיצא מפרדס כדאיתא בגמ' (חגיגה י"ד:) וכמבואר בחלק ראשון (פרשת אמור) ובחלק זה (פרשת אמור) כי אלו השני שאלות היה אם נקל בעיניו להתלוצץ מבריותיו של הקב"ה במקום שרצון השי"ת שצריך לומר ולגלות הכונה, וכן השאלה השניה אולי משיג את כח הברואים יותר ממה שנמצא בהם, והיינו שיהיה לו תקופות במקום שרואה את רצון השי"ת שמאיר לו באהבה ובתקופות, אז צריך לקשר כונתו כמו גדיל שרומז על זאת וכמבואר בחלק זה (בפרשת תצא), ולכן היו גדיל ופתיל במצות ציצית שצריך האדם לשמש באלו השנים כפי שיאיר לפניו רצון השי"ת.

והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם ולא תתורו וגו'. ואח"כ כתיב ועשיתם את כל מצותי. כי ענין תכלת מורה על יראה, ובהתחלה בעת שנכנס האדם לדברי תורה צריך לילך ביראה שכל ההתחלות קשות, לכן כתיב בלשון נסתר את כל מצות ה' וגו' ולא תתורו כי חס ושלום יתענשו, אבל אחר כן כשאדם מקבל עליו עול מלכות שמים בא אל מדרגות אהבה ורואה את השי"ת לנוכח, וזה שנאמר ועשיתם את כל מצותי.