מי השלוח, חלק ב, ספר ויקרא, שמיני

ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו וגו' ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. הנה כל חטאי ישראל הכתובים בתורה הם להורות דברי תורה לכלל ישראל כדאיתא בגמ' (ע"ז ד':) לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה וכו' לא דוד ראוי לאותו מעשה וכו' שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטאו צבור אומרים להן כלך אצל צבור. וכן ענין נדב ואביהוא הכתוב בתורה הוא להורות יראה ליחיד, שאף שהם היו נקיים אגב אמם כי היתה אחות נחשון בן עמינדב שממנו יצא מלכות בית דוד, ומלך פורץ גדר, יען שהוא בטוח שרצונו הוא רצון השי"ת, לכן היה להם תקופות לסמוך על רצונם שבטח הוא מהשי"ת, אכן בזה הראה השי"ת שלא יעשה האדם שום דבר בלתי כשמבררו שבעתים.

יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך וגו'. היינו שמחמת שמדת אהרן היה לאהוב מאוד את ישראל ומגודל אהבה יכול לפעמים לענוש את אחד, כמו אב המעניש את בנו אהובו מפני גודל אהבה, ולכן נאסר לו שתיית יין כי מזה יכול לבוא להקפדה, לכן הזהירו שלא יקפיד בגודל אהבתו.

יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך וגו'. איתא בגמ' (כריתות י"ג:) אל תשתהו כדרך שכרותו. כי ענין שיכור הוא שנדמה לו שאינו צריך להשי"ת כי נטרד דעתו ואין לו בינה, ולכן הכהן אסור לשתות דרך שכרותו כי הכהן צריך להיות תמיד ביראה ובדעת כדכתיב (מלאכי ב',ה') ואתנם לו מורא וייראני וגו' כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' אבל בשבט יהודה נאמרו כל ברכות ביין (בראשית מ"ט,י"א) אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתנו כבס ביין לבשו ובדם ענבים סותה חכלילי עינים מיין, כי שבט יהודה נמשל לירח שלית ליה מגרמיה כלום כדאיתא בזה"ק (ויחי רל"ז.,רל"ח.) (ר"ה כ"ה.) ששבט יהודה מכיר תמיד הכרה מפורשת שהכל מה' לכן נאמרו אצלו ברכות ביין, כי במלך איתא בגמ' (ברכות ל"ד:) כיון שכרע שוב אינו זוקף שכל הכורע זוקף בשם, אבל המלך אינו יכול לזקוף בעצמו עד שיזקפהו השי"ת, שעומד בהתבטלות עצום נגד השי"ת, ולכן אינו נקרא אצלו דרך שכרותו.

ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן וגו'. כי באמת לא היה בזה מאמר מפורש שיאכלוהו כי לא היו יודעים בקדשי דורות היאך לעשות, וכפי הדין היו צריכים להחמיר ולא לאכלו, אכן טענת משה רבינו היה ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה, שבדבר הזה נמצא ענין עמוק ויקר באכילתו ולא היו צריכים להחמיר בזה, והשיב לו אהרן שב ואל תעשה עדיף כדאיתא בגמ' (ראש השנה כ"ח:) כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך.

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אלהם וגו' זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. ולמעלה מן הענין כתיב וירא כבוד ה' אל כל העם ותצא אש וגו' וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם. שמזה נצמח הבדלה במאכלות אסורות, וזה שמצינו בגמ' (חולין נ"ט.) ששם כתובים כל סימני חיות ובהמות ועופות איתא שם שאמר ליה קיסר לר' יהושע בן חנניא בעינא דאחזי לאלהיכו.

את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת וגו'. איתא בגמ' (חולין ס"ו:, נדה נ"א:) כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר וכו' מכדי אנן אקשקשת סמכינן סנפיר דכתיב רחמנא למה לי וכו' מנלן דקשקשת לבושא הוא דכתיב (שמואל א' י"ז,ה') ושריון קשקשים הוא לבוש, ולכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר א"ר אבהו וכן תנא דבי ר' ישמעאל (ישעיה מ"ב,כ"א) יגדיל תורה ויאדיר, הענין בזה כי קשקשת הוא כמו עין שמרמז על אלופו של עולם שעיניו משוטטות בכל, וענין סנפיר הוא כאות זיין שרומז על יראה כי שמו מוכיח עליו זיון וכדאיתא בזה"ק (בשלח נ"ד.) מאן זיין דא (ישעי' ל"ד,ו') חרב לה' מלאה דם, שאות זיין הוא כמו תמונת פטיש, וזה כונת אז שכתיב כמה פעמים שאלף רוכב על זיין כדאיתא בזה"ק (שם), ואיתא בגמ' (ברכות מ':) אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם, היינו שיכיר שהשי"ת המציא זאת מאין ליש והשי"ת ברא אותה, ועל זה מרמז שם הויה ב"ה, וזה ג"כ ענין קשקשת. ואין בה מלכות, הוא מוסיף על זה שיכיר שאפילו אחר שברא השי"ת מאין ליש ונתן לאדם, מ"מ כולם בידו וברשותו הוא מלך גם עתה על זה, וזה הוא ענין סנפיר שרומז על יראה שאפילו בעת שהוא ביד האדם גם אז הוא ביד השי"ת, וזה שמקשה בגמ' שאחר שכתוב קשקשת שרומז על התגלות השם הויה ב"ה שזה היא ענין קשקשת שמרמז שהשי"ת מהוה הכל בעולם הוא די ולמה למיכתב סנפיר, ומשני הגמ' יגדיל תורה ויאדיר, מפני שהשי"ת אוהב אותנו אהבה גמורה ומדריך אותנו בשלימות שאנחנו נדע שה' הוא מקדש אותנו ולדעת באיזה דבר אנו נאחזים בהשי"ת בפנימיות, לכן גילה לישראל ענין סנפיר שהוא מלכות, שאף אחר הבריאה הכל הוא בידו, כי כן דרך האוהב הנאמן שמפרש כל הפירוש שאפשר לפרש.

את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת. איתא בגמ' (חולין ס"ו:, נדה נ"א:) כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר וכו' מכדי אנן אקשקשת סמכינן סנפיר דכתיב רחמנא למה לי וכו' מנלן דקשקשת לבושא הוא דכתיב (ש"א י"ז,ה') ושריון קשקשים הוא לבוש, ולכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר א"ר אבהו וכן תנא דבי ר' ישמעאל (ישעיה מ"ב,כ"א) יגדיל תורה ויאדיר. ענין ויאדיר מורה על דבר שממילא נדע אותו ומ"מ כתבה התורה מפורש כדי להאדיר שהשי"ת רוצה שיהיה מפורש לדעת האדם שהשי"ת מקדשו, שמה שנקבע בלב האדם ד"ת לאמיתם זה נקרא יגדיל תורה, ומה שבכח האדם להוציאם לפועל זה נקרא ויאדיר, אף שבטח אם יש בלב האדם דברי תורה בטח יוציאם לפועל מכל מקום השי"ת מפרש זה יותר, וזה מורה ענין סנפיר וקשקשת, קשקשת הוא דברי תורה קבועים ואמיתים שיש בלב האדם, וזה שאיתא בגמ' כמו שכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש, שבסימני טהרה מורה זאת על מה שבטח יש בלב האדם דברי תורה, וסנפיר נקרא זה שפורח ושט בו, והיינו שמוציא את הד"ת לפועל, ואף שכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, מ"מ השי"ת רוצה שיהיה ויאדיר, שהשי"ת מצליחו בזה שיוציא את הד"ת לפועל ויהיה מפורש לנגד עיניו לדעת כי אני ה' מקדשכם, וכל מה שיעשה האדם להאדיר דברי תורה ולהוציאם לפועל, יאיר לו השי"ת מפני מה ירעים וירעיש בלבו להוציא דבר תורה לפועל, מפני שיש בו בלבו בקביעות דברי תורה מפני זה הוא רוצה להאדירה ולהוציאה לפועל, וכדאיתא בזה"ק (תרומה קכ"ח:) ומנא ידעינן דהא קב"ה אתרעי ביה ושוי מדוריה ביה כד חמינן דרעותא דההוא בר נש למרדף ולאשתדלא אבתריה דקב"ה בלביה ובנפשיה וברעותיה, וזה שהשי"ת מאיר לו שמפני זה רוצה להאדיר דברי תורה, מפני שהשי"ת שוכן בו ויש בלבו דברי תורה בקבועות.

סימני בהמות וחיות הוא נגד יסוד עפר, ועופות הוא נגד רוח, ודגים הוא נגד מים, וארבה הוא נגד אש, והוא לברר היסודות שיהיה רק לרצון השי"ת.

מפריס פרסה. פרסה בגימטריא משה, שהחכמה יפריס לבלי ימהר וכדאיתא במדרש (רבה חקת פי"ט, ג') כך היתה חכמה גדורה לשלמה.

סימני עוף טהור שאינו דורס ואוכל. הענין בזה כמו שנאמר (איוב ל"ה,י"א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, היינו שמכל הברואים נלמוד לקדש עצמינו במותר לנו, וזה הוא הסימן בעוף טהור שעומד מנגד ואינו דורס ברגלו, וכן ילמוד האדם שבל יהיה משוקע בשום תאוה ויכיר שעל כל מוצא פי ה' יחיה האדם, ובאכילתו יהיה כמו זה השלחן אשר לפני ה', וכן בכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה.