מי השלוח, חלק ב, ספר בראשית, בראשית

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. איתא בזוה"ק (ויקרא י"א:) עשרה מאמרות במעשה בראשית ועשרה מאמרות במתן תורה, היינו כשהאדם ירצה להכיר את אחדות ה' יכיר מהראשית, שיתן לבו על כל מעשים הנעשים בשוה. וממה שנתהוה בליטה ונעשה ראשית מזה יכיר את השי"ת, כמו שכתוב (דברים כ"ו,ב') ולקחת מראשית כל פרי האדמה, והיינו מזה שהאדם יודע שסדנא דארעא חד הוא וכשיורד לתוך שדהו ורואה תאינה שביכרה מתפלא ואומר מהיכן בא שקדמה פרי זה להתבשל, מכיר מזה שמה' כל משפטו, ומביאם למקום המקדש ומזכיר חסדי המקום שישראל עלה במחשבה והם ראשית תבואתו, וכן מצינו (סנהדרין ק"ב:) מהיכא בעית למישרא המוציא, אמר ליה לא ידענא כו', א"ל מהיכא דקרים בישולא (וברש"י ז"ל ל"א מהיכא דקדים בישולא), א"ל מאחר דחכימתו כולי האי מ"ט קא פלחיתו לעכו"ם וכו', ולכאורה מה הוא החכמה בזה, וגם למה צריך לברך המוציא על מקום דקדים בישולא, אכן כאשר האדם עוסק במעשה הככר ונותן כל הככר בשוה אל התנור, ואח"כ רואה שיש ללחם ראשית ששם נאפה מקודם, וזה אינו ביד האדם באיזה מקום יתחיל להתבשל, יכיר מזה הכרה מפורשת שהשי"ת ברא הכל, וזה היה חכמתו של מנשה מלך יהודה לברך על הראשית להשי"ת שמשם נתראה הנהגת השי"ת, ולכן מאמר בראשית הוא נגד אנכי ה' אלהיך, וזה דאיתא (במדרש רבה בראשית פרשה א',ו') בזכות משה שנאמר (דברים ל"ג,כ"א) וירא ראשית לו, ר' הונא בשם ר' מתנה אמר בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה ובזכות מעשרות ובזכות בכורים, ומה טעם בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא חלה כו' מעשרות כו' בכורים כו' היינו שבכל ראשית ההשפעה יכול האדם להכיר שבזה נמצא מוציא פי ה' המחיה את האדם (וכמו שנתבאר בח"א פ' תרומה על פסוק ויקחו לי תרומה).

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. במדרש רבה (בראשית פ"א,ס"א) אמון פדגוג, אמון מכוסה, אמון מוצנע אלו השלשה נקראים תהו ובהו וחשך, והם ההסתרות שעוברים על האדם, תהו הוא אמון פדגוג, שצריך האדם לפדגוג יען שנעלם ממנו מה הוא הדבר שימלא חסרונו ואינו יודע מה טוב לו, וצריך בכל רגע שהשי"ת יאיר לו, ובהו הוא אמון מכוסה, היינו שכבר טעם מהאור וראה מה שטוב לו, רק אחר כן נשכח ונעלם מאתו, לכן משתוקק תמיד שהש"י יאיר לו את האור כדי שלא יטה מרצון הש"י. וכדאיתא (בספר הבהיר בהשמטות לזה"ק ח"א רס"ג.) ומאי תהו דבר המתהא את בני אדם, ומאי בהו דבר שיש בו ממש דכתיב בהו בו הוא, והיינו שתהו נקרא כשאדם אינו יודע כלום, ובהו נקרא כשמכוסה ממנו האור שכבר טעם רק שנשכח ממנו. וחשך הוא אמון מוצנע, היינו שבתפיסתו אי אפשר להשיג גודל עמקות אורו מחמת שהוא מאוד מוצנע ועמוק, וזה ההעלם יכול להיות אפילו באנשים גדולים אפילו בנביאים, וצריך לבקש רחמים שלא יארע להם טעות חלילה, וכמו שמצינו באדם הראשון שהיה יצור כפיו של הקב"ה וגם מחוה שהיתה אם כל חי שנעלם מהם והנחש הטעה אותה, וגם אדה"ר נמשך אחרי דברי הנחש שכל דבריו היו כמו שכתוב (משלי ה',ג') וחלק משמן חכה, וכמו שכתוב (בראשית ג',ו') ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל, וכמו שקרה לעדו הנביא שהטעהו הנביא השקר נגד מאמר מפורש מהש"י שאמר לו (מלכים א' י"ג,י"ח) גם אני נביא כמוך. ורוח אלהים מרחפת על פני המים, היינו שמשוטט האדם באלו המאורעות כמו במים עמוקים עד שהשי"ת אומר די, וזהו ויאמר אלהים יהי אור היינו ישועתו של השי"ת, ומחמת שאדם הראשון התמרמר מאוד מדוע אירע לי טעות כזה, שהטעות היה נקרא נחש שמורה על מדתו ליצן ומטעה, (כמו שנתבאר בח"א בראשית ע"פ ויאמר האדם) שנחש ענינו כקוף שעושה כמו אדם ומראה בעצמו גוון שנראה כאמת, ולכן התמרמר על זה מאוד, ולכן הושיע לו השי"ת ונתן לו מתנה כתנות אור, וכן בנביא השקר שכתוב (מלכים שם) כחש לו, היינו שעשה גוון הנראה כאמת, ולכן הושיע לו השי"ת ונתן לו מתנה שהשיג אור שלא השיגו חכמים ונביאים, כדאיתא בגמ' (עירובין כ"א.) דריש מרי בר מר, היינו בן חורין בן בן חורין, מאי דכתיב (תהלים קי"ט,צ"ו) לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד, דבר זה אמרו דוד ולא פירשו אמרו איוב ולא פירשו אמרו יחזקאל ולא פירשו עד שבא זכריה בן עדו ופירשו כו' נמצא כל העולם כולו אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה, ולכן נקרא בגמרא בן עדו אף שבאמת היה בן ברכיה כמו שכתוב (זכריה א',א') רק מפני שהישועה הזאת האיר לו השי"ת אחר הכשלון של עדו הנביא שהיה זקנו לכן נקרא האור בשם בנו.

ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך ויקרא אלהים לאור יום וגו'. נאמר חמשה פעמים אור, יהי אור הראשון הוא כשהש"י מכין בינו לבין עצמו להאיר להאדם, ועוד אין האדם מבין בזה ומרגיש כלל רק הש"י עוסק להאיר להאדם, ואח"כ ויהי אור שהאדם מתחיל להרגיש, ואח"כ וירא אלהים את האור כי טוב שהאדם מכיר את בוראו ומבין כי טוב להמשך אחר הש"י, ויבדל אלהים בין האור ובין החשך היינו שהאדם הוא סור מרע, ומכל מקום צריך אח"כ עוד ויקרא אלהים לאור יום היינו עשה טוב כדאיתא בגמ' (פסחים ב'.) קרייה רחמנא לנהורא ופקדיה אמצותא דיממא, שאינו די בזה רק האדם צריך לעסוק בזו ההכרה ולעבוד את ה' ולעשות מצות ומע"ט.

ויאמר אלהים נעשה אדם. נמלך בכל הברואים כי כל הברואים נפרדים ואינם נכללים זה בזה, ולכן אין בהם שכר ועונש כי אין להם כח בחירה, אבל האדם חותם הבריאה, לו ניתן כח כל הברואים להתהפך פעם לכח זה ופעם לזה לכן נמצא בו עונש וגמול, ולזה היה מהצורך לשאל בדעת כל הברואים, כי מזה נכנסו לספק פן יפסידו ע"י מעשי האדם, ולכן הטובים הסכימו לבריאת האדם והרעים אמרו מה אנוש.

ויברא אלהים את האדם בצלמו. במדרש (רבה בראשית פ"ח,ח') אמר להם (ר' שמלאי) לשעבר אדם נברא מן האדמה חוה נבראת מן האדם, מכאן ואילך בצלמנו כדמותנו לא איש בלא אשה ולא אשה בלא איש ולא שניהם בלא שכינה, ובאבות דר"נ (פ"ד,ג') עצם מעצמי כו' עיי"ש, הענין שברא השי"ת את האדם וסידר סדר תולדות שאדם יוליד אדם ולא ברא הרבה נפשות שכולם יהיו נבראים מהשי"ת, שאף שהיה רצון הבורא ברבוי נפשות, אבל הרי היה ביכולתו לברוא הרבה נפשות, אכן לזה היה כונת הבורא שיולדו הנבראים בדרך עילה ועלול, לפי שהשי"ת רצה לסדר הנהגת העולם שיתנהג מדה במדה, וכפי התעוררות האדם כן ינהג השי"ת עמו, וכדאיתא בזוה"ק (אמור צ"ב.) בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא יאות הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא, עביד בר נש חסד בעלמא אתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה, ואי אתדבר בר נש לרחמי לתתא אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגיניה, וכדין ההוא יומא קאים עליה למהוי אפוטרופא בגיניה בשעתא דאצטריך ליה, ולכן סידר השי"ת שיהיה התרבות הבריאה על ידי הולדות אב ואם , וקבע רחמנות בלב האבות, שאף שבניהם יעברו על רצון וצוי אבותם, ואף שיכונו להכעיסם, מכל מקום הטביע רחמנות בלב האבות שעם כל זה יבקשו מהשי"ת שלא יענוש את בניהם, לפי שהטבע מהעילה לרחם על העלול ורחמנותו יעלה על כל ותכסה על כל פשעים. וזה יחייב מדה במדה שהשי"ת ירחם על ישראל אף שיעברו על רצונו, מצד מדת המשפט מדה במדה.

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. הנה עד אחר בריאת אדם לא כתוב רק שם אלהים, ואחר בריאת אדם כתוב ה' אלהים, כי אז יצא מפורש רצון השי"ת בשלימות, שזה נקרא שם המפורש, והנחש בהסתתו הסתיר שם הוי', ומאז לא נזכר שם הוי' עד התיקון, ומזה בא החטא שנסתר ממנו כח ה' וכאשר ידעו שחטאו והתחיל התיקון אז נפתח להם אור ה', כמו שכתוב וישמעו את קול ה' אלהים שראו אור השי"ת כראשונה והתביישו מאד, ולכן נאמר לו וקוץ ודרדר תצמיח לך, דרדר מורה על ספק והסתרה, שרמז לו השי"ת שעד עת קץ יסתר ממנו אור מבורר ומפורש, ומחמת שערב טוב ברע לכן יהיה בספק לעולם, כדאיתא בשם הגאון הקדוש ר' שמשון מאוסטרעפאלע זלה"ה על מאמר המדרש (רבה ויקרא פי"ט,ס"ב) ה' אחד אם אתה עושה ד' ר' אתה מחריב את כל העולם כולו, כי לא תשתחוה לאל אחר אם אתה עושה ר' ד' נמצא אתה מחריב את כל העולם כולו, שעל זה מרמז דרדר שיתחלף לו בין ד' לר' ח"ו, וכמו שנתבאר (תצוה) על פסוק פעמון זהב ורמון שפעמון רומז על יראה מלשון ותפעם, ורמון רומז על תקופות שהשי"ת מקיפו, כדאיתא בגמ' (עירובין י"ט.) שאפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון, והאדם צריך להשתמש בכל אחד במקומו ולא יחליף לשמש במדה אחת במקום שצריך להפוכו, ועל זה מורה שלא יעשה מד' ר' ומר' ד', וזה תיקן אדם הראשון בקראו לאשתו חוה כי היא היתה אם כל חי, שהכיר אחר תשובתו שאין האדם יכול לפעול כלום בעוה"ז רק הכל הוא מהשי"ת, וממילא גם חטאו היה ברצון השי"ת רק שהיה למעלה מדעתו, ולכן קראה אם כל חי שהיא הסתתו לחטוא והכיר שהנהיגה אותו בענין שלמעלה מדעתו וזהו נקרא בגמ' (ב"מ נ"ט.) אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו.

ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן. זה נכתב אחר שכתיב וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ואיתא (בספר הקנה למעשה בראשית) מאן דנפח מעצמו נופח, וכח הפועל בנפעל, ולא היה ניכר באדם כח יגיע כפיו, לכן בחסד השי"ת למען שלא יאכל האדם נהמא דכסופא הפיל עליו תרדמה, היינו שהסתיר את אור הבהיר, ורק שישתדל בעצמו בבחירתו, ובעצמו יבין דרכו, וכמו שכתוב (ואתחנן ד',ל"ט) וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים, והיינו שיאכל האדם יגיע כפו ואז אשריו וטוב לו.

והנחש היה ערום מכל חית השדה. מזה נראה שבחית השדה נמצא יותר חכמה מבהמות הארץ, שבהמה מסכמת בדעתה להשתעבד ולהתיסר תחת יד האדם והאדם יתן אוכל לנפשה, ולא תרצה לכלכל מחסרה מיד הש"י, אבל החיה נמצא בה יותר חכמה שלא תרצה לקבל השפעתה על ידי בשר ודם, ומסכמת לחיות בצמצום, ורק שהשפעתה תהיה מיד השי"ת, שתביט בכל עת להנותן. והנחש שהיה ערום אף מחית השדה, שמסבב סבות שאף להשי"ת לא יצרך להביט, רק יקבל ההשפעה בהכרח, ולכן נתקלל מדה במדה, ועפר תאכל כל ימי חייך, כי הנחש טען טענתו שאינו צריך לעבודה, כענין שנתבאר בחלק ראשון (פרשת תשא ד"ה ויאמר) שחטא ישראל היו שהרגישו מאור השי"ת שיהיה לעתיד, שאיתא בגמ' (נדה ס"א:) מצות בטילות לעתיד לבוא ולא יצרכו לעבודה, ובאמת כל חטאי ישראל הם כמו אוכלי פגה שרוצים לקבל האור קודם הזמן, וכמו שנתבאר (שם) והם הרגישו אז האור מלעתיד שיתגלה הש"י אורו ולא יצרכו לעבודה, ועמלק מדתו להרגיש תיכף החסרון ואז טוען עמלק שגם הוא אינו צריך לעבודה כיון שהוא נקי אגב אמו, וגם חכמת הנחש היה זאת.

ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן. ענין הנחש שפיתה אותה באמרו שמאמר ה' היה על כל עץ הגן שלא יאכלו, כי כן הוא האמת כי על ידי הגדר שנתגדר על עץ הזה ממילא נתגדר על כל הגן שלא יאכל אותו בלתי כפי רצון הש"י, כי כן הוא גם בישראל אחרי כי מאכלות אסורות נאסרו להם, ממילא יתחייב מזה צמצום לעת הצורך גם במותרות.

הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים. הענין בזה כי בתחלה מה שבאה הבריאה לעולם הזה היה על ידי החטא, כדאיתא בזה"ק (קדושים פ"ג.) אדם קדמאה לא הוה ליה מהאי עלמא כלום, ובכתבי האר"י ז"ל [עץ חיים היכל ו' שער מ"ן ומ"ד דרוש א'] שקודם החטא היה אחיזתו קטנה בזה העולם, ואחר החטא הוקבע בקביעות בזה העולם כרצון השי"ת כדי שהטובה יהיה נקרא על שם יגיע כפיו, ואם היה עוד אחר החטא בגן עדן היה יכול לעשות תשובה בשלימות ולברר עצמו לגמרי, ורצון השי"ת היה שהחטא לא יתברר עד לעתיד, כדי שכל הדורות אחריו יסגלו מעשים טובים שיהיו נקראים על שמם, לכן נתגרש מגן עדן, וכענין שנתבאר בחלק ראשון על עוזיה מלך יהודה (משלי ל' ד"ה שממית).