מי השלוח, חלק א, ליקוטי הש"ס, מסכת יומא נא

לא אתי צורבא מרבנן דמורה אלא או מלוי או מיששכר והאיכא יהודא שנא' יהודה מחוקקי, אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא קאמינא. היינו חלילה על יהודא לומר שאינו מכוון אל האמת, רק ענין ההלכה מורה על ההתנהגות בדברי תורה בעוה"ז, כגון כופר הכל הפסק הלכה שהוא פטור ובמעשה דקניא דרבא (נדרים כ"ה.) שבאמת היה טוען שקר אף שהיה אליבא דהלכתא שכופר הכל פטור על פי ד"ת, אך לפי הנראה היה רבא משבט יהודא שהיה מריח והרגיש שהדין אמת לאמיתו הוא שזה הכופר הכל חייב, והיה מיצר לו שדן דין אמת, אבל לא לאמיתו ואיסתעיה ליה משמיא שנשבר הקניא ואסיק ליה שמעתתא אליבא דהלכתא ודן דין אמת גם לאמיתו, ולפעמים נמצא גם ההיפך כי יכוון לאמיתו אך לא ידין דין אמת כמעשה דמבואר בגמ' בב"מ דף צ"ז דשאלי ליה לרבא והא פשיעה בבעלים הוא לבסוף אגלאי מילתא דהאי שעתא למיסר טעונא קא אזיל, וזה הענין נמצא בשבט יהודא שהש"י מושיע לו, וזה פי' הגמ' (שבת י'.) כל דיין שדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה, לאפוקי דין מרומה היינו אפילו שהדין אמת אבל לא לאמיתו או להיפך כנ"ל, אבל שאני יהודא שלעתיד יתגלה אור בן דוד במהרה בימינו שיהיה מורח ודאין ולא יהיה אצלו שום מציאת לדין מרומה.