מי השלוח, חלק א, ליקוטי הש"ס, מסכת יבמות צח

תני שמעון בן עזאי אומר מצאתי מגילת יוחסין וכו' וכתוב בה מנשה הרג את ישעיה הנביא וכו' א"ל משה רבך אמר כי לא יראני וכו' ואת אמרת ואראה את ה' יושב וכו' כי מטא להדי פומא נח נפשיה משום דאמר ובתוך עם וכו' אנכי יושב וכו'. זש"ה (דברים ד',ז') מי כה' אלקינו בכל קראינו אליו היינו שכל קריאתינו יהיה רק אליו שימצא בהם כבוד שמים, כי אף במקום שאדם מוסר נפשו על קדושת הש"י שידמה לראות עינו, כי אין לך דבר ברור מזה שהוא מקיים רצון הש"י, אך באמת גם בזה צריך בירור אם יהיה מזה כבוד שמים, כמ"ש דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ט,ק"ט) נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי, נפשי בכפי תמיד היינו שאני מוכן תמיד למסור נפשי על קדושת הש"י, אך ותורתך לא שכחתי היינו שגם מה שאני חפץ בחיים הוא ג"כ לכבוד שמים, שבחיים שלי מתפשט כבוד התורה וכבוד שמים יתגדל, וזהו כי האדם מחויב להיות מוכן למסור נפשו על קדושת הש"י אך בלתי במקום שהוא מצד הש"י לבדו, אבל במקום שיבא ע"י מקטריגים שרוצים לדחות את האדם מחיים, להם אין צריך לשמוע ויראה להנצל מהם בכל היכולת וזהו ותורתך לא שכחתי להוציא לאור משפט. כמאמר זוה"ק (שמות פ"ב:) בכולהו יהיב קב"ה עיטין באורייתא. וזה הענין היה בישעיה הנביא שכל זמן שלא נתברר לו דעת הש"י כי חפץ כעת במסירת נפשו, עשה פעולות להנצל ממנו, אך כי מטי להדי פומא היינו שנתגלה לו דעת הש"י הנקרא פיהו כנאמר (משלי ב',ו') מפיו דעת ותבונה אז נח נפשיה, היינו ממילא במסירת הנפש מעצמו.